מטלטל: לוקחים הפסקה ליום אחד - מה אנחנו לומדים מיום כיפור

יש רגעים בלוח השנה היהודי שהם כמו מראה.
 לא מראה שמראה לנו איך אנחנו נראים מבחוץ, אלא מראה שמראה את הפנים. את הלב. את הכוונות. את מה שניסינו להסתיר - אפילו מעצמנו.
 יום הכיפורים הוא אחד הרגעים האלה.

רוב הזמן אנחנו רצים. שגרה, מטלות, טרדות, מסכים, מרדף אחרי עוד יום ועוד הישג.
 ואז מגיע לו יום קדוש אחד.
 הצום, הלבן, התפילה, השקט שמרחף באוויר.
 ופתאום יש הזדמנות לעצור ולשאול:
 איפה התרחקתי?
 במה קלקלתי?
 מה אני יכול לתקן השנה?

לא תמיד נעים לשאול את השאלות האלה.
 הלב נרתע.
 מי רוצה להסתכל על המקומות שבהם לא היינו מה שרצינו להיות?
 אבל דווקא שם, בדיוק שם, מתחיל הניקיון האמיתי.
 כי ניקיון לא מתחיל כשמנקים.
 ניקיון מתחיל כשמכירים בלכלוך.

הקב"ה לא מחפש שלמות.
 הוא מחפש אמת.
 רצון כן. חרטה אמיתית. התחלה חדשה.
 "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם"
 מספיק שנפנה לרגע אחד פנימה - והוא כבר יפגוש אותנו שם.

והדרך פנימה לא תמיד קלה.
 צריך שקט. צריך אומץ.
 וצריך רגע לעצור.
 כמו שאדם לא באמת מצליח לסדר בית כשיש רעש מסביב
 כך גם אי אפשר לעשות סדר בלב כשהכול רועש בפנים.

לפעמים מספיק לשבת חצי שעה בשקט
 בלי טלפון
 בלי הסחות
 עם דף חלק
 ולשאול את עצמך:
 איפה התחלתי את השנה הזו
 ולאן הגעתי
 האם הייתי יותר סבלני
 יותר מדויק
 יותר מאמין
 או שאולי הלב קצת התקשה
 האמונה קצת דעכה
 והמילים שלי פגעו באנשים שחשובים לי

לא צריך מהפכה
 אבל כן צריך כוונה
 תנועה קטנה של רצון
 פעולה אחת טובה
 החלטה אמיצה אחת
 אפילו לחשוב מחשבה אחרת - זה כבר תיקון

ויש גם את הכאב
 כי לפעמים בתוך ההתבוננות הזו אנחנו מגלים פער
 בין מה שקיווינו להיות
 לבין מה שנהיינו בפועל
 אל תפחד מהפער הזה
 הוא לא עדות לכישלון
 הוא עדות לכך שהנשמה שלך חיה
 ושהיא זוכרת לאן היא שייכת

ביום הכיפורים לא מבקשים ממך לסיים את כל העבודה
 רק להתחיל.
 לפתוח דף.
 להודות באמת.
 ולזכור שיש מי שמקבל אותך באהבה של אבא
 עם כל הלב שלך, גם כשעוד יש מה לתקן.

גמר חתימה טובה