בדרך לאילת ראה את המוות של עצמו: החוויה ששינתה לו את החיים

לפני כמה ימים חייג אליי יהודי שביקש לשתף איתי סיפור. הוא התחיל לספר על עצמו כבחור צעיר שרק התחיל למצוא את דרכו ביהדות. הייתה לו מאזדה MX-3 אדומה עם גג נפתח - רכב שכל החברים חולמים עליו. באחד הימים החליטו כל החברים לנסוע לאילת. החברים קבעו לצאת מוקדם בבוקר, אבל לו היו כמה סידורים, אז הוא הודיע שיצטרף אליהם רק בלילה. בערב הוא ארז את התיק, וכשהגיע חצות הוא החליט לצאת לדרך. "בלילה יש פחות עומס", חשב לעצמו. הוא התיישב ברכב, התניע, נסע עשרה מטרים - ועצר.

משהו הפריע לו. הוא חזר הביתה, נכנס לחדר והביט על התפילין שלו. "אחד מהחברים בטח הביא איתו תפילין" הוא חשב לעצמו וחזר לרכב. ושוב, הוא נסע עשרה מטרים, ושוב עצר. שוב חזרה הביתה, שוב המבט על התפילין, ושוב אותה מחשבה: "לא צריך, מישהו בטח הביא". בפעם השלישית, כשהוא כבר ישב ברכב ובא להתניע, הוא החליט: "מספיק עם השטויות. אני לוקח את התפילין שלי!" הוא עלה, לקח את התפילין, הניח אותם לידו ויצא לדרך. שלוש לפנות בוקר. כביש הערבה ריק ושקט. הוא נוסע על 120 קמ"ש, מוזיקה חזקה,
הרוח מנשבת בשיער. החיים הטובים.

לפתע הוא ראה אור בוהק מרחוק - משאית ענקית עוקפת משאית אחרת וחוצה לנתיב שלו. "אמרתי לעצמי שזהו זה. זה הסוף". מרוב פחד הוא עצם את העיניים, וחיכה להתנגשות. ואז קרה משהו שהוא לא מצליח להסביר עד היום. בזמן שעיניו עצומות, הוא ראה
כאילו התפילין שלו מרחפות באוויר, מול הפנים שלו, ברורות כמו באור יום. ברגע הבא, הוא פקח את העיניים ומצא את עצמו במפרץ חולות קטן בצד הדרך. הרכב שלם, הוא שלם, והמשאית נעלמה כאילו לא הייתה מעולם. בידיים רועדות, הוא לקח את התפילין, חיבק אותן והתחיל לבכות.

"ריבונו של עולם", הוא לחש, "נתת לי חיים במתנה. אני יודע שזה בזכות זה שחזרתי לקחת את התפילין". עברו 25 שנים. הבחור הצעיר הפך לרב חשוב שכותב ספרי הלכה ומזכה את הרבים. "למה אתה מספר לי את זה רק עכשיו?" שאלתי אותו. "כי רק עכשיו הבנתי שזה לא קרה רק בשבילי", הוא ענה. "זה קרה כדי שאני אספר את זה הלאה. כדי שכל יהודי יבין שכל החלטה קטנה יכולה לשנות לנו את כל החיים".