הזמר המפורסם עבר מהפך: מלהקות וחיי לילה, לתפילין, אמונה ושליחות

שביעי באוקטובר נתפס אצל ישראלים רבים כיום של שבר לאומי. עבור מוקי הוא נגע גם במקום הפרטי ביותר. באותו תאריך לפני שמונה עשרה שנים הוא נישא לרעייתו נבל, ומאז התאריך סימן בבית את חגיגת הנישואין. המציאות החדשה יצרה פרידה מהסימון הקודם והולידה הכרעה פנימית אחרת. את יום השמחה הזוגי קבע מעתה לפי התאריך העברי, לא רק כמחווה סמלית אלא כהצבת מצפן רוחני חדש.

מאז אותו בוקר חייו של מוקי השתנו מן היסוד. הפעולה הראשונה הייתה מצווה פשוטה הנמצאת בכל בית יהודי. תפילין. מה שהיה פעם דימוי של אמנות חופשית ונעורים הפך לשגרה יומית של הנחת תפילין, תפילה ולימוד. לשגרת השבוע נוספו בתי כנסת בשבת, מנוחה במובנה ההלכתי וקיום חלק מן המצוות באופן מחושב ומודע. לא מדובר בקפיצה חד פעמית לקצה, אלא בתהליך של התקרבות, חיבור מחדש ליסודות של אמונה וזהות.

המהלך הזה אינו נולד יש מאין. מי שמלווה את הקריירה של מוקי זוכר יצירה שמבקשת בית רוחני כבר שנים. שמות של אלבומים ושורות שמהדהדות אמונה העידו על חיפוש עמוק. השינוי האחרון חידד את החיפוש והפך אותו לחיים בפועל. זהו מפגש בין זהות לאומית לזהות דתית, בין אחריות ציבורית לברית פרטית של אדם עם בוראו.

הטלטלה הלאומית הולידה אצלו הכרעה נוספת. אם יש מי שמבקשים לפגוע בעם ישראל מפני שהוא עם קדוש, התגובה מבחינתו היא חיזוק הזהות היהודית. יותר גאווה, יותר שייכות, יותר אחריות. זו תפיסה שאינה מתעכבת רק על ויכוח פוליטי או על שאלות של גבולות ומפות, אלא מציבה את השורשים לפני הכל. הארץ, המשפחה, הציבור והאמונה הופכים למארג אחד.

השינוי הרוחני חל גם על הבמה. לצד עבודה על חומרים חדשים הוא מקפיד להופיע עבור חיילים ומפונים, לעיתים בתנאים מינימליים, מתוך רצון להעניק כוח ונחמה. ההופעות הללו אינן מחווה יחצנית, אלא שליחות אזרחית. באולמות, בבסיסים ובפרוזדורים מאולתרים, המוזיקה מקבלת תפקיד של חיזוק לבבות. בתוך הסערה הוא מצמצם רעשים מיותרים, מתרחק מחיי לילה ומעדיף שגרה מוקפדת של גוף ונפש. תזונה פשוטה, אימון, ניקיון מהתמכרויות. השקט האישי משרת את היצירה ואת האמונה.

במרחב הציבורי מוקי מבקש דיוק. שלום בין המחנות בבית פנימה קודם לכל סיסמה. שלום עם אויבים יקום רק מתוך עמידה איתנה על הזכות לחיים בטוחים בארץ הזאת. אין כאן רומנטיקה של סיסמאות, אלא פרשנות מפוכחת של מציאות ושל אחריות. בתוך כך הוא שומר על הכרת הטוב למי שנושאים בנטל, רואה בחיילים ובמילואימניקים עמוד תווך של החברה ושם את הדגש על תמיכה מוסדית וציבורית בהם.

הנקודה האישית אינה נשמטת. הבית במושב, המשפחה, השנים על הבמות, הזיכרונות עם חברי הלהקה והדרך הארוכה של המוזיקה הישראלית. כל אלה לא נעלמו. הם קיבלו הקשר. האמונה אינה מחליפה את היצירה אלא מיישרת לה קו כיוון. במקום לרדוף אחר טרנדים משתנים, הוא מבקש לדבר אמת יצירתית שמחוברת לעבר ולעתיד, לטעם הישראלי ולנשמה היהודית.

שביעי באוקטובר היה אמור להיות עוד יום של שמחה פרטית ונשאר יום של חשבון נפש לאומי. אצל מוקי החשבון הפך למסלול חזרה. לוח השנה השתנה, ההרגלים השתנו, והמרכז עבר אל התפילין, אל השבת ואל לימוד התורה. התוצאה היא אמנות שמביטה בעיניים פקוחות אל המציאות ומחזירה אותה כשהיא נשענת על מסורת, על קהילה ועל אמונה. לא סיפור של נוסטלגיה, אלא של בחירה יומיומית לחיות כאן כאדם מאמין, כי זה הבית, זה העם וזו הדרך.