התחושה של קיפוח- מי שמרגיש מקופח חווה חוויה מתמשכת של חוסר ערך וחוסר שייכות. פעמים רבות זה לא קשור למציאות אלא לפרשנות שלו. הוא רואה בכל צעד שלך "הוכחה" לכך שאתה נגדו.
העלילות- ההאשמות נובעות מהצורך להסביר לעצמו למה הוא סובל או למה אין לו. וזה במקום לקחת אחריות - קל "למצוא אשם". ובעצם אתה הופך להיות "שק החבטות" של הקושי הפנימי שלו.
אז איך לחיות לצד אדם זה?
לא להיכנס למעגל ההוכחות- הרבה פעמים ישנו רצון עז לחשוף את העוות שלו, להראות שאין סיבה. אבל מי שמרגיש מקופח לא באמת מחפש הוכחות שסותרות את תחושת הקיפוח, הוא מחפש את 'הסבל' ולא את הפתרון... הוא מחפש לאשר את התחושה שהוא רגיל אליה ושמעניקה לו יחס
הצבת גבולות- יש מקום לומר בנחת: "אני שומע שאתה חושב כך, אבל זו לא המציאות, ואני לא מוכן שידברו אליי כך". חשוב לא לתת לעלילות להפוך להיות שגרת חיים שצריכים להתגונן מולן
הבנה בלי הסכמה- אפשר לשדר הבנה לרגש ("אני מבין את הרגש שלך") אבל לא להסכים עם העלילה ("אבל לא מסכים עם הטענה שלך").
שימור הערך העצמי שלך- אדם שמעליל עלילות עלול לערער את הביטחון שלך. חשוב להזכיר לעצמך מי אתה, מה עשית, ולא לתת לתחושות שלו להפוך אותך לשלילי בעיניך.
מרחק בריא- אם מדובר בקרוב משפחה או מישהו שאין ברירה להיות לידו, כדאי לשמור על קשר ענייני ומינון נכון של קרבה.
חז"ל אומרים (אבות) ": אל תרצה את חבירך בשעת כעסו". אדם בתחושת קיפוח חי תמיד ב"שעת כעסו". אי אפשר לשכנע אותו, נכבד אותו כמו שכתב הרמב''ן באגרת 'כול אדם יהיה גדול ממך בעיניך', גם המקופח, נכבד אך לא נפתח שיח סביב העלילות שלו.