לא להיות "טובה" - להיות אמיתית: התשובה החדשה של חודש אלול

לא להיות טובה - להיות אמיתית!

כשהאגו נמס והשלמות מפסיקה לנהל אותנו, מתחיל להופיע האור.

אוירת הכניסה לחודש אלול משמחת אותי.
יש משהו באוויר, הזמנה חדשה לנשמה.
אבל לא תמיד זה היה כך.

לפני כמה שנים, כשעוד לא הכרתי את ההתבוננות בנפש, אלול סימן בשבילי ימים כבדים. חשבון נפש, דריכות ולחץ.
נכנסתי לחודש הזה מתוך תחושה שאני חייבת לחזור בתשובה. פחדתי לא להיות טובה מספיק. לקחתי על עצמי קבלות, העמסתי הבטחות, התמדתי בתפילות.
אבל לרוב לא הצלחתי לעמוד בהן, ובפנים הרגשתי, משהו חסר.
גם התשובה שלי.

הלילות של הסליחות היו מלווים באשמה ובפחד על כל מה שלא עשיתי נכון. שוב הבטחתי לעצמי: השנה אני אהיה אחרת. טובה. מתוקנת.
אבל הלב לא נח.

כשפגשתי את תורת הנפש עפ”י הבעל שם טוב - התמונה התהפכה.
הבנתי שהתשובה לא מתחילה מלהיות “ילדה טובה”. להפך “אמת מארץ תצמח”.
דווקא מתוך המקומות הלא מתוקנים, מתוך הנפילות והחסרונות, שם נמצא האור.

זה לא רעיון נשגב, אלא תחושה טבעית ופשוטה. “מבשרי אחזה אלוקה” (איוב יט, כו).
כל כך התרגלנו לשמוע: תהיי טובה, תהיי בסדר, תעשי נכון.
אבל כשאנחנו עסוקים בלהיות “חיוביים” ובכוח מנסים לסדר את עצמנו, אנחנו מתרחקים מהאמת.
ושם בדיוק מתעצם הפחד של “אני לא מספיק טובה”.

דווקא כשעזתי לרדת פנימה, לפגוש את המקומות הלא זוהרים, התחולל השינוי.
כשאני מודה בחסרון ומסכימה לשהות בו, מתגלה התפילה האמיתית.
“מודה ועוזב ירוחם” - מתוך ההודאה, מתגלות מידות הרחמים של ה’.

וברגע הזה, משהו משתחרר.
הביקורת יורדת, הצורך להיות “צודקת” מתמוסס.
נוצרת אחדות פנימית, השלמה עם עצמי גם בחלקים הפחות יפים.

וכשאני מאוחדת עם עצמי, גם הקשר עם בני הבית נראה אחרת.
יש אחדות חיצונית, דמיונית, שבה אנחנו “כאילו” אוהבים, אבל בפנים שיפוטיים ומרוחקים.
ויש אחדות אמיתית: כשאנחנו מאוחדים גם עם הפגמים והקשיים, כשהאגו נסדק והמלחמה נגמרת.
זה כואב בהתחלה, אבל מביא אור וישועה.

וכך נולדת אהבת חינם.
דווקא כשאני משחררת את הדרישה הבלתי-פוסקת להיות “טובה וצודקת” נפתח בי מקום לאהוב גם את חסרונותיו של השני.

זו התשובה שאני מבקשת בחודש הרחמים והסליחות:
להיות אני בפשטות. באמת ובאהבה.