קולו של הצדיק נדם, אך שליחותו עוד מהדהדת

כאשר צדיק אמיתי, עמוד תורה ויראה, מסתלק מן העולם, אין מדובר באירוע פרטי או מקומי אלא בטלטלה רוחנית שמהדהדת בכלל ישראל. חז"ל כבר עמדו על כך ש"קשה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו", כי לא מדובר רק באובדן של אדם פרטי אלא בפירוק חוליה בשרשרת שמחברת שמיים וארץ.

האובדן כפול: מצד אחד נחלשת ההגנה הרוחנית על הדור, אין מי שיגין בתפילתו, ימתיק דינים בלימודו, יברך וירומם בעבודתו. מצד שני נשארים הדורות הצעירים ללא עין מנווטת, ללא לב מחזק, ללא פה מנחם ומכוון. זו לא רק תחושת יתמות, זו סכנה רוחנית.

במה שנוגע לבית המקדש, כל יהודי שעלה לשם יצא נשען, מחוזק, מרומם. גם אם הגיע פגוע ושבור הייתה בו קרבת אלוקים, תפילה, קרבן שמנעו ממנו פורענות. וכאשר אין מקדש ואין צדיק, חסרה לנו הכתובת, חסר החיבור, חסרה השמירה.

הזדמנות הנולדת מתוך כאב

דווקא בתוך החלל הזה נפתחת דלת. לאדם הפרטי, ליהודי שבשולי הספסלים, יש פתאום אפשרות לגשת קדימה. דמותו של מרן הגאון הצדיק רבי חיים קניבסקי זצוק"ל, זך הדעת, בקי עצום, ירא שמיים, קדוש בפשטות יומו, משאירה שובל של אור שעדיין זמין באוויר. זה הזמן לומר: גם אני משתדל. גם אני בוחר לקחת משהו קטן לשם שמיים.

יראת שמיים, הקפדה בהלכה, מילה אחת פחות של לשון הרע, רגע נוסף של עמל תורה, כל אלה הם הניסיון שלנו להשיב מעט מכבוד שמיים שנחסר. כי כשאדם רגיל מסתלק, יש קול אחד פחות שמפאר את הבורא. אבל כשצדיק יסוד עולם נפטר, נגרעת שירה שלמה, יש מחול כבוד.

לקחת חלק ולהחזיר את הכבוד האבוד

התפקיד של הדור כולו, ובפרט של כל יחיד ויחיד, הוא להחזיר את אותו כבוד שמיים שנחסר. לא במילים גדולות, אלא במעשים קטנים, שעם התמדה מתעצמים. כל אחד לפי כוחו, לפי דרכו, לפי אופיו, אבל עם כוונה ברורה: להחזיר את כבוד ה'. להשיב עטרה ליושנה.

והרי זו הדרך לקרב את הגאולה. לא בכותרות, אלא במעשים של יומיום. ואם נצליח, יחד, בצעדים קטנים אך עקביים, נזכה לראות בבניין בית קודשנו ותפארתנו במהרה בימינו, בביאת משיח צדקנו. אמן ואמן.