הרב יהונתן ענבה חושף את השורש האמיתי של חורבן בית המקדש

בתי הכנסת מלאים. הציבור יושב נמוך וקורא קינות. הלב כואב והזיכרון צורב. אבל מעבר לאבל מתעוררת שאלה עמוקה. על מה באמת נחרב הבית ומה בדיוק צריך לתקן

בדברים שנאמרו בפני מאות אלפי צופים בחר הרב יהונתן ענבה לא לחזור על התשובות השגרתיות. לא שלוש העבירות שגרמו לחורבן בית ראשון ולא שנאת החינם שגרמה לחורבן בית שני. הוא מחזיר אותנו לשורש שמסתתר מאחורי הכול. אמונה

לדבריו הכול התחיל בליל חטא המרגלים. דור שלם שראה ניסים וקיבל תורה מהשמים אבל האמין יותר לדיווח של המרגלים מאשר להבטחה של הקדוש ברוך הוא. הם לא יצאו למרד ולא כפרו בגלוי. הם פשוט בחרו לבכות

והבכי הזה היה רגע של שבירה פנימית. ויתור על ביטחון. ייאוש מהעתיד. והייאוש הזה הפך להיות תחילתה של גלות. לא רק גלות של מקום אלא גלות של הלב

אבל הפגיעה באמונה לא נעצרת בין אדם לבוראו. היא זולגת גם אל בין אדם לחברו. כאן נכנס הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא. הרב ענבה מציג אותו לא רק כסיפור של מחלוקת אלא כמראה לדור שלם ששכח שיש עין רואה ואוזן שומעת

אדם עשיר מזמין את כל אהוביו לסעודה. שליח טועה ושולח את ההזמנה לאויבו הגדול. כשהשונא מופיע ומבקש לשבת בשקט הוא נגרר החוצה בבושת פנים לעיני כל המכובדים. אף אחד לא מתערב. אף אחד לא עוצר. הציבור שותק. למה הם שתקו? כי פחדו. אבל האמת היא ששכחו את מי ששלח אותם לעולם הזה

המהרש"א מוסיף פירוש שמעמיק עוד יותר. קמצא ובר קמצא הם אב ובן. העשיר אוהב את קמצא אבל שונא את הבן שלו. כמו יהודי שאוהב את הקדוש ברוך הוא אבל לא סובל את אחיו. מי שאוהב את אבא באמת לא שונא את ילדיו

החורבן הגיע לא בגלל שהפסיקו לשמור שבת או בגלל שהפסיקו להתפלל. החורבן הגיע כי הלבבות התקררו. כי יהודים דתיים שנאו אחד את השני. כי שכחו שהקב"ה נמצא גם כשאין מניין. גם כשאין בית מדרש. גם כשזורקים מישהו החוצה בלי חמלה

הגמרא קוראת לזה גזירת טיט. כל עוד מדובר בטיט עוד אפשר לשבור את הגזירה ולשוב לבנות. אבל בשביל זה צריך להחזיר את האמונה למרכז. להאמין שבכל רגע ובכל מעשה יש השגחה. יש דין ויש דיין

ט' באב לא נועד רק להזכיר מה קרה פעם. הוא בא לזעזע את מה שקורה עכשיו. מי שבאמת רוצה לבנות צריך לשאול את עצמו שאלה אחת. כמה אמונה יש לי באמת.