רגע מחריד: עיתונאי דרך על גופתה של ילדה נעדרת בזמן שדיווח על היעלמותה

זה התחיל כמו עוד סיקור שטח. עיתונאי ירד אל שפת הנהר כדי לתעד מקרוב את מאמצי החיפוש אחרי ילדה שנעדרה. עשרות חיפשו, צללו, סרקו, ולא מצאו. הדקות חלפו, הזרם המשיך לשטוף, הבוץ הסתיר כל רמז. ואז, כשהוא פסע במים לצילום שגרתי - זה קרה.

תוך כדי תנועה, הוא הרגיש שמשהו עוצר את כף רגלו. הוא נעצר. התכופף. בתוך הנהר - שם, בין הזרמים - נמצאה הגופה. גופתה של הילדה. דווקא הוא, מתוך כל הכוחות שפעלו בשטח, דווקא בעיתוי הזה, דווקא במקום המדויק הזה - הוא זה שמצא.

מה הסיכוי? בנהר שמתפרש על פני עשרות מטרים, עם סחף בלתי צפוי, ואינספור נקודות תורפה - מה הסיכוי שאדם אחד, בלי ציוד מקצועי, יצליח לגלות את מה שכוחות מתוגברים לא הצליחו?

אפס. זו לא הגזמה, זו מתמטיקה. אבל יש רגעים שבהם גם אפס הוא לא סוף - כי מישהו אחר כותב את הסיפור.

העיתונאי לא נשלח לשם בשביל כתבה. הוא נשלח לשם כדי לסגור מעגל. כדי להוציא אמת מהמים. כדי להעניק למשפחה נקודת סיום, כואבת - אך ברורה.

וזה, אולי, השיעור החזק ביותר מהסיפור הזה: לפעמים, דווקא כשאנחנו הכי אבודים, הכי חסרי אונים, הכי לא רלוונטיים - מישהו אחר מוביל אותנו בדיוק למקום הנכון. לא בגלל שידענו, אלא למרות שלא ידענו.

אז בפעם הבאה שהחיים ייראו כאילו איבדת את הדרך, תזכור: לא תמיד אתה זה שצריך להחזיק את ההגה. לפעמים, אתה רק צריך להסכים לצעוד. גם לתוך הנהר.