עזבו מצלמות, שידורים ותחזיות - ככה נראה צבי יחזקאלי כשנשאר רק עם השם

זה לא עוד ראיון. אין כאן דף מסרים, ואין מסכות.
בפרק השלישי של הסדרה "בקו האמת" בערוץ 2000, צבי יחזקאלי שב ליער - המקום שבו, לדבריו, התחיל הכל. בין עצי החורש, רחוק מהאולפנים וממפת העולם הביטחונית שהוא מכיר כל כך טוב - הוא מתיישב לחשבון נפש ומדבר על החיים, כמו שהם.

הוא מספר על תקופה שבה חי באיומים מתמשכים. אפילו מאבטח הוצמד אליו - אך שרד יומיים בלבד.
"הוא פשוט נשבר," צוחק יחזקאלי בעדינות, "אמר לי: אתה הולך ליער, שומר על עצמך לבד - אני לא נשאר."

אבל מעבר להומור, נמצא הלב.
צבי עומד במקום שבו הוא נוהג להתבודד. שם, לדבריו, נמצא "המשרד האמיתי" - מקום שהוא מגדיר כ"פינת אלוקים קטנה".
"פה אני יושב עם הבוס," הוא אומר, "בלי תיווך, בלי רעש. רק אני והוא."

שיחה שקטה - עם קול פנימי

ההתבודדות, עבור יחזקאלי, אינה גימיק. היא עמוד תווך.
"לבוא ולומר: 'השם, באתי' - זה מספיק," הוא מספר.
"לא באתי עם רעיונות. לא עם חכמות. רק עם הלב."

הוא מתאר רגעים של בכי, של רכות, של רגש פשוט ונקי:
"אתה מרגיש שאין על מה לדבר, רק להיות. להיות מולו."

כששואלים אותו אם זה לא "רחוק מדי" מהיום־יום, הוא מחייך.
"גם בשידורים, אני יוצא החוצה - יושב שעה על כיסא, מתבודד. יש לי תפילה לפני כל שידור."

לא לדבר עליו - לדבר איתו

צבי עוצר רגע ומחדד:
"יש הבדל בין לדבר על השם, לבין לדבר איתו. אנחנו מדקלמים 'השם ירחם, השם גדול' - אבל מתי עצרנו לשוחח איתו ממש? בלי טקסט. בלי כותרת."

הוא מתאר איך הרב קלמן, שהכיר לו את היער, היה אומר שוב ושוב: "לך ליער. לא משנה מה - לך ליער."
"וזה הבסיס. מכל העומסים, מכל השכבות - פה הכול מתקלף. אין קהילה, אין מיקרופון, אין מצלמה. רק אתה והשם."

לא משתטח - מתפתח

כשהוא נשאל על הביקורת שהוא סופג לעיתים - כמי שידוע בתקשורת הכללית, אך מחובר לעולם חסידי־פנימי - הוא עונה בלי להתגונן:
"פעם מישהו אמר לי: 'איך אדם אינטליגנטי כמוך משתטח?' אמרתי לו: אל תגיד משתטח - תגיד מתפתח."

הוא מספר על המסע הקבוע שלו לאומן מאז שנת 2006.
"יש לי שם תחנה. אני בא לרבי שלי לקבל תוכנה לשנה. זה לא פולקלור - זה עמוד חשמל לחיים שלי."

כשהכול קורה - השיחה הפשוטה משנה הכול

בין שיחה לשיחה, צבי מדבר על איך ההתבודדות שינתה אותו כאדם, כאבא, כעיתונאי.
"אחרי 7 באוקטובר, לא שאלתי 'למה', שאלתי 'למה כל כך יקר'.
לא חיפשתי לשנות את המציאות - ביקשתי מהשם: תן לי עיניים לראות אותה נכון."

הוא מתאר את ההתבודדות כאפשרות לפגוש רופא שיכול לרפא הכול - "והוא זמין תמיד. רק צריך להחליט לבוא. להניח רגע את הפלאפון, לנשום. ולומר: 'השם, הגעתי.'"

בפרק הבא

צבי יספר על האיום הממשי לחייו, על רגעים שבהם כמעט נשבר - וכיצד, ברגע אחד של חסד, ניצל מלינץ' אכזרי.
"זה כבר לא היה זמן לפחד," הוא אומר, "או שאתה נשאר טבעי - או שאתה נופל."