בעלי פרנואיד - איך אני יכולה לחיות איתו?

בעלי פרנואיד - איך אני יכולה לחיות איתו? הוא כל הזמן מפחד וחושש.
פרנויה היא מצב של חשדנות יתר, פחדים לא רציונליים ותחושת רדיפה - לפעמים כלפי אנשים מסוימים, לפעמים כללית. האדם הפרנואיד חושש באופן עמוק שיפגעו בו - רגשית, נפשית, חברתית. הוא חווה את העולם כמקום מסוכן ומאיים, שצריך להיזהר ממנו.

הוא אומר לעצמו:
"אם אני אהיה רגוע - אני אפול. אם אני אסמוך - אני אפגע. אם אני אתן אמון - אני אאבד שליטה."

זה לא מתוך רוע - אלא מתוך כאב עמוק וחוסר ביטחון קיומי. הוא לרוב מפרש את המציאות כמאיימת. הוא חושד אפילו באנשים הקרובים אליו - שהם לא ראויים לאמון, שהם יפגעו בו.
הוא עשוי לבדוק, לעקוב, לשאול שאלות חודרניות - וזה מתיש.

מה עושים?
האישה לא אמורה 'לזרום' עם הבעיה או המחלה - הפרנויה של הבעל. לא בריא, לא נכון, ולא אפשרי שהיא תוכיח כל הזמן שהיא 'בסדר'. שאלות והוכחות מדי פעם - זה מובן והגיוני. באופן קבוע - זה כבר לא צורך, אלא לצערנו: מחלה.

הפרנואיד עלול להאשים את אשתו, לפקפק בדברים שהיא עושה, לחפש מה היא מסתירה, ולא להאמין לעובדות הברורות - אלא תדיר לחפש את "השקר" שהוא עדיין לא גילה.
חשוב לזכור: אין דרך לשכנע אדם פרנואיד כשהוא בתוך התקף הפחד - כל הסבר רק מעורר עוד ספקות.

כאשר הבעל נכנס להתקף - תאמר לו האישה: "אני שומעת שאתה מודאג, אבל אני לא רוצה לנהל את השיחה הזו ואת החיים שלנו דרך מסלול הפחד."

חשוב לשמור על גבולות - בצורה עדינה ומכבדת. "איזהו מכובד? - המכבד את הבריות."

כאשר האישה עסוקה באיך לומר ומה לומר כדי שלא יחשוד (כאשר כמובן - היא לא מסתירה דבר), היא מתחילה לחשוב:
"איך אני אומרת מילה שלא תעורר לו פחדים?" כך - היא נשאבת לעולם הפחדים שלו.

הוא פרנואיד - והשגרה שלה נפגעת בגלל הבעיה שלו.
אין הדדיות. אין קשר. אין שלווה.
זה מערער את הזהות של האישה: היא צריכה כל הזמן להוכיח שהיא לא אשמה.
סגנון החיים הזה משבש לה את המציאות - היא לומדת לפקפק בעצמה, מתבלבלת, וכבר לא מבדילה בין מציאות לפרשנות, בין פחד הגיוני לבין פחד שמשבית את החיים.

חשוב שהאישה תזכור: לא כל מה שהוא מרגיש - הוא המציאות.
עליה לומר לעצמה: "אני אשמח לדבר איתו - בתנאי שאין התקפה מצדו ואין הצטדקות מצדי."

"ואהבת לרעך כמוך" - האדם צריך לאהוב את הזולת כמו שהוא אוהב את עצמו. הנחת היסוד: שהאדם אוהב את עצמו, ואז גם את הזולת.
אבל - קודם כל הוא אוהב את עצמו. לא תוכל האישה להעניק לבית - אם היא במלחמת קיום.

למען השלום בבית? למען ואהבת לרעך כמוך? אין לשרת את הפחדים של הפרנואיד.

הרמב"ם כותב על יחסים של כבוד והערכה של הבעל לאשתו: "ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהא עצב ולא רגזן."

אם הבעל אינו עומד בכך - האישה אינה חייבת להיכנע. לא מתוך מרדנות - אלא מתוך כבוד כלפיו:
לאמר: "שיחת הפחדים היא לא בשבילי. אשמח פעם אחרת לדבר ממקום רגוע ושליו."

לזכור: זו לא רק הטובה שלה - זו גם הטובה שלו. זה לא רק לכבודה - זה גם לכבודו.