הם ראו את אותו הדבר - אבל רק שניים מהם לא טעו: הסוד המטלטל מאחורי חטא המרגלים

כל המרגלים אמרו אמת לאמיתה. אלה שהוציאו את דיבת הארץ, תיארו מה שראו והרגישו. אז למה הם נענשו? מצד שני, כל המרגלים הסתובבו באותם מקומות וחוו את אותן חוויות. אז מה גרם להבדל העצום בין הדיווח של כלב ויהושע לבין הדיווח של שאר המרגלים?
כדי להבין זאת, נשאל שאלה נוספת. אנחנו אומרים בקריאת שמע: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". לכאורה היה צריך להיות כתוב הפוך, הרי חז"ל אמרו "עין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרים". אז היה צריך לכתוב "ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם", כי העין רואה והלב חומד - הכול מתחיל מהעין!

אלא שכאן מתגלה סוד גדול: למעשה הכול מתחיל מהלב, לא מהעיניים! הלב הוא הרצון! כשאדם זוכה ללכת ברחוב עם לב טוב, עם לב ששומע לה' - "נתת לעבדך לב שומע" - לא כתוב אוזן שומעת! אני צריך את הלב שלך! אוזן בלי לב - מה זה שווה? גם לחמור יש אוזניים!
ולכן המרגלים, שהלכו עם לב רע - רש"י קורא להם רשעים, שהיה להם ללמוד ממעשה מרים והם לא למדו - הם כבר הלכו עם לב, עם רצונות, לחפש את החרפה של הארץ, לחפש איך לדבר רע על ארץ ישראל, ומה שהם רצו לראות - זה מה שהם ראו!

אבל כלב ויהושע הלכו עם לב טוב, האמינו במה שה' אמר. הקב"ה אמר שהארץ טובה, הקב"ה הבטיח לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש - אז זה מה שהם ראו!

זהו יסוד עצום בעבודת ה': הלב קובע מה העיניים יראו ואיך יפרשו את מה שהן רואות. נטהר את לבבנו, ונזכה לראות את הטוב האמיתי בכל דבר.