המקום שבו השתיקה עונה לך: כך נראה סתיו שמרפא את הלב

בראשית הסתיו, כשקול השופר כבר הדהד בראש השנה והלב החל לספור ימים לקראת סוכות, ישנם מקומות שבהם הבריאה עצמה נדמית כמרעידה בלחישה. אחד מהם הוא רכס הדולומיטים שבצפון איטליה – שרשרת הרים עוצרת נשימה, שכמו נקשרה בקשר בלתי נראה בין עוצמה טבעית עדינה, לבין קריאת נשמה עמוקה לשוב אל השורש.

הדולומיטים מוכרים בעיקר לחובבי הסקי בחורף ולמטפסי ההרים בקיץ. אבל דווקא הסתיו – עונה שבדרך כלל חולפת בשקט, נתונה בין קיץ של חופשות לחורף של שלגים – מגלה כאן יופי פנימי שאין לו אח ורע. לא סתם קוראים לו בתורה "עת זמיר הגיע" – כי הוא העת שמתחולל בה זמר נסתר, שקט, ומרגש.

השלכת והאדם – תהליך של פרידה והתחלה

בעונת הסתיו, העצים הנשירים פורשים את עליהם בזה אחר זה, במופע צבעים שמתחיל בצהבהב רך, עובר לכתום בוער, ומסתיים באדמומית מלכותית. אלו לא רק עלים שנושרים – אלא סמלים לשחרור. בדיוק כפי שכתוב ב"עץ חיים היא למחזיקים בה", גם האדם לומד לעיתים לשחרר כדי להתעלות.

בהרי הדולומיטים – שלכת איננה רק תופעת טבע, אלא מעין תפילה דוממת של ההר. היערות המחטניים והנשירים שנפרסים על המדרונות, מתכסים כאילו במעיל של סליחה. צמרות העצים המשתקפות במים הצלולים של אגמי ההרים – כמו בקורטינה ד'אמפצו, עיירת נופש יפיפייה – נדמות כמראה שמזמינה את האדם להתבונן פנימה: מה נשר ממני השנה? מה עליי להשיל כדי להתחיל מחדש?

קורטינה ד'אמפצו – בין גוף לנפש

העיירה קורטינה ד'אמפצו שוכנת בלב לבו של הטבע הזה, ומציעה שילוב ייחודי בין אוויר הרים מרפא לנינוחות אירופאית אלגנטית. אך גם בה – למי שעיניו פקוחות – מתגלה רובד נוסף: ההבנה שבריאה כה מרהיבה לא נבראה אלא כדי שנראה ונבחין, נתרגש ונודה.

כפי שמובא בספר תהלים, "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית" – כך חוויית הטיול במקומות כאלו יכולה להפוך למפגש עם היד הגדולה שמאחורי הנוף. צופה במראה של יער בוער בשלכת, אי אפשר שלא לחשוב על ה"סנה בוער ואיננו אוכל" – אש שמזככת, מבררת, מבשילה.

תפילה בטבע, שתיקה במדרון

אין הרבה מקומות שמאפשרים לאדם שומר מצוות למצוא מרחב פנימי כל כך שקט ונקי – שבו גם תפילה פשוטה כמו "מודה אני" נשמעת עמוקה יותר. הרי הדולומיטים, בפרט בסתיו, יוצרים תשתית לתחושת קרבה נדירה – כאילו הטבע עצמו קורא לך להרים עיניים ולראות לא רק את הפסגה, אלא גם את הדרך אליה.

כמו בסדר ימות השנה – מראש השנה אל יום כיפור, מסוכות אל הגשם הראשון – כך גם כאן, המעבר איננו קיצוני אלא רך, מתון, מחנך. זו עונה שמלמדת אותנו לחיות עם המעברים. לדעת שלפעמים דווקא כשהעלים נושרים – השורש מתעצם.