למה אדם "טוב לב" פוגע? האשליה שמונעת מאיתנו להשתפר

כיצד ייתכן שאדם שמרגיש עצמו טוב לב, רגיש לזולת ואכפתי – פוגע באחרים מבלי לשים לב?

האדם בנוי מתודעה רחבה: יש בו דימוי עצמי (איך הוא רואה את עצמו), כוונה (מה הוא רצה לעשות), ומעשה (מה בפועל התרחש).
כאשר אדם מאמין שהוא "אדם טוב", הוא עלול להניח באופן לא מודע שכל מה שהוא עושה – בהכרח נובע מטוב.
אבל המציאות הבין-אישית מורכבת.
ייתכן שאדם מדבר בטון פוגעני – אך בתוך תוכו הוא "רק רוצה להועיל".
ייתכן שאדם קוטע מישהו – כי "יש לו עצה טובה".
ייתכן שאדם דורש דרישות גבוהות – כי "אכפת לו מהצד השני", והאדם מנחם את עצמו, 'אני רק רוצה את טובתו'...
אבל אם השני מרגיש מושפל, חסר ערך או דחוי – המעשה קובע, לא הכוונה, אלא התוצאות!

האחריות והגדולה – לא לפעול אוטומטית על בסיס מה שנראה לנו טוב, אלא לשמוע את האחר: מה הוא חושב ומרגיש? איך זה נראה מנקודת המבט שלו?

להיות "טוב לב" – איננו רק לדעת מה אני מרגיש, אלא להרחיב את תודעתי כדי להרגיש את עולמו של הזולת.
לכן גם אדם אוהב, מלא כוונות טובות – חייב לעשות חשבון נפש: לא אם אני טוב בעיני עצמי, אלא אם אני מיטיב.
זוהי מידת הענווה: לא 'להניח שאני יודע מה טוב', אלא לברר מה טוב לאחר – לפי עולם המושגים והצרכים שלו.

הפגיעה הלא מודעת באחר – מלמדת עד כמה עמוקה היא עבודת המידות.
לכן אדם שרואה עצמו טוב לב – עלול לפגוע באחרים.
כי כאשר מתברר לו שפגע במישהו, הוא אומר לעצמו: אם אני אדם טוב – לא הגיוני שאני פוגע באחרים. ואם אני פוגע באחרים – זה אומר כנראה שהאחר הוא 'סתם רגיש'...

רבים בוחרים בהכחשה כדי להגן על זהותם העצמית: "לא התכוונתי", "הוא מגזים", "סתם דרמטי".
זהו מנגנון הגנה. אבל הוא מסוכן – הוא חוסם תיקון.

אמר שלמה המלך, החכם באדם: "נר ה' נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן" – האדם צריך להאיר בתוכו באור הנר (נר ה' נשמת אדם) ולחפש בחדרי הנפש שלו.
האדם הלא מודע עלול להציג את עצמו כ"קורבן מקצועי".

הדרך לתיקון – לשחרר את הדימוי 'אני טוב', ולאמץ את האני שבתהליך של למידת האדם האחר.
כך נברר כוונות ונבנה גשר אמיתי.

זה ההבדל בין כוונות טובות – למעשים טובים.