זו לא הדיאטה, לא המשקל ולא המאמן - זו הסיבה האמיתית שאנשים מתמידים באורח חיים בריא

מה גורם לאדם להמשיך לזוז - לא רק לאורך קורס קצר או "אתגר של 30 יום" - אלא גם שנה וחצי אחרי שהתוכנית הסתיימה? ד"ר תומר גוטמן וד"ר דלית לב-ארי מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו ביקשו לגלות. במסגרת תוכנית בשם "Running Minds", הם שילבו שתי גישות פסיכולוגיות חדשניות: ACT - טיפול בקבלה ומחויבות, ו־תיאוריית ההנעה העצמית (SDT).

הגישה הייתה שונה מהמקובל: לא עוד רשימת מטלות אימון, אלא תהליך רגשי שמתחיל בשאלה - למה בכלל חשוב לי לזוז?

18 חודשים לאחר סיום ההתערבות, נערכו ראיונות עומק עם 13 משתתפים. הממצאים - שפורסמו לאחרונה - מצביעים על ארבע תובנות שיכולות לשנות את כל מה שאנחנו חושבים על מוטיבציה גופנית.

כשפעילות גופנית נובעת מערכים - היא מחזיקה מעמד

המשתתפים שהתמידו לאורך זמן היו אלו שחיברו את התנועה לערכים פנימיים: בריאות, חופש, נוכחות, דימוי עצמי. הם לא התייחסו לפעילות כעוד "משימה שצריך לסמן" - אלא כמרכיב בזהות האישית שלהם.

ההרגשה חשובה מהתוצאה

שיפור בשינה, הפחתת סטרס, תחושת חיות מנטלית ואפילו מצב רוח טוב יותר - אלה היו הסיבות שהניעו את האנשים להמשיך, הרבה יותר ממספר הקילומטרים או הקלוריות. התחושה אחרי הפעילות הייתה הגמול האמיתי.

מסוגלות יוצרת זהות חדשה

ככל שהמשתתפים חוו הצלחה קטנה, כך גדלה האמונה ביכולת להתמיד. הם לא רק עשו פעילות גופנית - הם התחילו להיות אנשים פעילים. התחושה הזו חיזקה אותם גם בתקופות קשות יותר.

כל אחד והדרך שלו

הממצאים הראו שההתמדה לא נולדת מתוך שגרה אחת. חלק בחרו בהליכה יומית, אחרים בריקוד, טיפוס או יוגה. הם יצרו לעצמם מערכת פשוטה של תזכורות, מוזיקה, חברים - ובעיקר יחס חומל כלפי עצמם. בלי אשמה, בלי שיפוט - אלא מתוך בחירה.

הנפש זזה - ואז גם הגוף

החוקרים מסכמים: ההנעה האמיתית לתנועה לא מגיעה מהגוף - אלא ממקום עמוק יותר. ברגע שמפסיקים להילחם בעצמנו, ונזכרים למה זה בכלל חשוב לנו - נפתחת האפשרות להתמיד באמת. לא בזכות שליטה חיצונית, אלא בזכות קשר פנימי.

והמסקנה? לא חייבים להצטרף ל"חדר כושר של החיים". לפעמים מספיק לצאת החוצה, לנשום עמוק, להזיז את הרגליים - ולזכור: זה לא המאמץ שמגדיר אותנו, אלא הנוכחות, הכוונה - וההמשכיות.