"לפתע נשמע קול חבטה וקול נפץ אדיר": רגע אחד של איפוק - וניצלו מנס

היה זה בערב חג הפסח האחרון. השמש החלה לשקוע ברקע, והאוויר ברחובות העיר אלעד היה ספוג בתחושת ההתרגשות המיוחדת שרק ערב חג יכול להביא עימו.

יעקב, אב למשפחה צעירה, חזר הביתה עייף מיום ארוך של הכנות. כל שרצה היה להחנות את רכבו במקום החניה הפרטית שלו ולעלות לביתו. אך כאשר הגיע למתחם החניה של הבניין, מצא רכב זר חונה במקום שלו.

"מה זה צריך להיות?" הרהר לעצמו בתסכול. תחושת הכעס החלה לטפס במעלה גופו. הוא הרגיש כיצד הדם עולה לפניו. המחשבות רצו במהירות - לצפור בקולי קולות? להזמין משטרה? אולי להשאיר פתק חריף על השמשה?

ואז, בעודו יושב ברכבו וצופה ב"חניה הגזולה", עצר לרגע. נשם עמוק. "ערב חג", אמר לעצמו. "כנראה שזה יהודי שהגיע מחוץ לעיר, כנראה אורח שלא שם לב שזו חניה פרטית".

לפתע החליט: "אני מוותר!" חיוך קטן של ניצחון עלה על פניו כשהחנה את רכבו מחוץ למתחם החנייה, קצת רחוק יותר מהבית. "גם זו לטובה", חשב, "לא יזיק לי ללכת מדי פעם".

יעקב נכנס לביתו, ושקע מיד בעבודות הבית המרובות לפני החג. הוא שכח לגמרי מעניין החניה.

כחצי שעה לאחר שהגיע, לפתע נשמע קול חבטה עמום, ומיד אחריו קול נפץ אדיר. כל בני הבית קפאו במקום.

יעקב רץ החוצה, ליבו פועם בחוזקה. ואז ראה: דלת מקרר גדולה, מרוסקת לרסיסים, מוטלת בדיוק במקום החניה הפרטית שלו - המקום בו היה אמור להיות רכבו.

במבט מעלה, ראה זוג שכנים במרפסת הקומה השנייה, פניהם חיוורות מבהלה. "אנחנו מצטערים!" קראו בקול רועד. "פירקנו את דלת המקרר לניקוי מחמץ והנחנו אותה לייבוש במרפסת... היא פשוט החליקה החוצה!"

יעקב עמד שם המום. הרכב הזר שחנה במקומו כבר לא היה שם - כנראה יצא רק דקות ספורות לפני האירוע. ואז ההבנה הכתה בו: אילו היה מתעקש ודורש לפנות את החניה, אילו היה חונה במקומו הקבוע - רכבו היה מרוסק עכשיו. ואילו חס ושלום הוא או אחד מילדיו היה יושב ברכב באותו רגע...

צמרמורת עברה בגופו. "הוויתור הציל את חיי".

כמו שאמר מרן ראש הישיבה, הגאון רבי אהרן יהודה ליב שטינמן: "נער הייתי גם זקנתי - ולא ראיתי מוותר מפסיד".