למה עם ישראל ישן בליל מתן תורה?

כיצד ייתכן שבליל מתן תורה - עם ישראל הלך לישון?
הרי ציפייתם למעמד הנעלה הייתה עצומה. הם היו בבחינת "כעבד יישאף צל", מצפים ונכספים לרגע הגדול של קבלת התורה. כיצד ייתכן שבשעה כה גורלית - הם בחרו לישון?

ה"אמרי אמת" מסביר: עם ישראל ישן בליל מתן תורה דווקא כדי שהתורה היא שתעורר אותם - שתמיד לדורות, הדבר היחיד שמעורר את היהודי תהיה התורה הקדושה. בכך הם הטמיעו מסר נצחי: התורה עצמה היא כוח של התעוררות. אין משהו אחר שמעורר את היהודי! זו לא רק תובנה - זו מהות. התורה אינה רק חכמה, אלא הכוח שמעיר ומעניק חיות לאדם; היא החכמה שמצילה מן הרדידות, מן ההרגל ומן השגרה.

כך גם כותב הרמב"ם בהלכות תשובה:
"עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם."
אין מדובר בשינה פיזית, אלא ברפיון פנימי - בהיסח הדעת מייעוד החיים. שינה היא משל לרפיון רוחני, לשקיעה בהבלי הזמן.

הגאון רבי שמעון שוואב, בספרו עיון תפילה, עוסק בשאלה מעניינת: מדוע ברכת "המעביר שֵנה מעיניי" נסמכת מיד לבקשה "והרגילנו בתורתך"?
והוא עונה: בגמרא נאמר - "שֵנה לרשעים - הנאה להן והנאה לעולם. יין ושינה לרשעים - הנאה להם ולעולם; ולצדיקים - רע להם ורע לעולם." כלומר, הרשע שמח להישאר במצב של שינה - גופנית ורוחנית כאחד.

ואיך יוצא האדם מהשֵנה הזו? איך הוא קם לחיים רוחניים? רק על־ידי לימוד התורה.
גם בעניין תקיעת השופר, כותב הרמב"ם שתכליתה לעורר את האדם משנתו: "עורו ישנים... נרדמים מתרדמתכם!" הכוונה: אדם שאינו משתמש בכוח הנשמה, שאינו לומד תורה ואינו מקיים מצוות - נחשב כישן.

לכן בכל בוקר אנו מברכים על העוררות - לא רק בגוף, אלא גם בנפש. שנזכה שייפקחו העיניים, שייפתח הלב, שיתעורר השׂכל. וכיצד? - על־ידי התורה.

וכך כתב השל"ה הקדוש, בשם ספר תולעת יעקב: חג השבועות הוא יום הדין על התורה - כמה נהיה ערים לה? כמה נרדמים ביחס לתורה? כמה נהיה בדרגת רשב"י ("תורתו אומנתו") וכמה נהיה בדרגת ר' ישמעאל - הלומד תורה תוך כדי עבודה גשמית?

ה"שׁם משמואל" מוסיף נופך עמוק: השינה בליל מתן תורה ביטאה ביטול עצמי גמור - ענווה מוחלטת, הכנעה טוטאלית. הם רצו להגיע למעמד הר סיני ללא גאווה, ללא תפיסה עצמית - בבחינת "העדר". אך אין זו מעלה כשלעצמה. השלמות היא לשלב בין ביטול לבין עשייה. לא להיות פאסיביים - אלא אקטיביים מתוך הכנעה. מי שכפוף לרצון ה' - קם, פועל, יוזם, עמל בתורה.

בעלי המוסר הוסיפו: כל עוד לא טועמים את טעמה של תורה - השינה אפשרית.
אך לאחר שטועמים - אי אפשר לישון!

בספר מחשבת חרוץ מצאנו חידוש נוסף: השינה בלילה ההוא הייתה בבחינת "אני ישנה וליבי ער" (שה"ש ה, ב).
אמר ה"ישמח ישראל": השינה ששרתה על ישראל בליל מתן תורה לא הייתה שינה רגילה.
היא נפלה עליהם משמים, כאילו הונחה עליהם תרדמה כדי לרמוז: לפעמים, גם כאשר הגוף כבוי - הלב בוער. הוא מייחל, הוא מצפה.

וזהו ערך נשגב בפני עצמו: שברון לב מתוך השתוקקות.
לפעמים האדם מנסה שוב ושוב - ודווקא אז חווה נפילה או עיכוב. הוא לא מצליח, אך רצונו אינו מתערער.
זוהי מעלה עצומה: "רחמנא ליבא בעי" - הקב"ה מבקש את הלב.

כפי שמובא בסיפור קדום מהבעל־שם־טוב הקדוש: אחד מפשוטי העם שתה בסעודה המפסקת ונרדם עד סוף יום הכיפורים. כשניעור - לבו נשבר בקרבו בצער נורא. אמר לו הבעל־שם־טוב: שברון הלב שלך - הוא שהמתיק את הדינים. רצון אמיתי, גם אם אינו מביא מיד לידי מעשה - הוא גודל פנימי שאין לו ערך.

ולעיתים, דווקא הכאב, התחושה שהאדם רחוק, שהוא נופל שוב ושוב - היא ביטוי עמוק לכמיהה שלו לקרבת ה'.
כך הייתה הרוח ששרתה על ישראל בליל מתן תורה: לב שבור מתוך רצון.
"אין לך לב שלם - כלב שבור."

ולכן - לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. כי גם השברים - יש בהם קדושה. גם הנפילה - אם היא מעוררת את האדם לכמיהה - היא בעלת ערך אדיר.

בספר ערוגת הבושם מבואר: במשך שבעה שבועות מיציאת מצרים, התקדמו בני ישראל בקדושה. הרגישו עצמם ראויים. אולי אפילו התחילו לחשוב "זכינו" - ודווקא משום כך - הטיל עליהם ה' שינה, כדי להזכיר: אין התורה ניתנת לגאים. כמו מים - שהתורה נמשלה להם - היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך היא התורה: יורדת רק אל מי שמכניע את עצמו.

ולכן - רק מתוך תחושת "בתחתית ההר" - זוכים לתורה.