ההישגים שלי - השראה או בריחה?

האם הרצון להישגיות, ההישגים שלי - הם תוצאה של השראה ותקווה? או של חוסר מנוחה וחוסר מסוגלות לקבל את ההווה, את החיים? האם ההישגים שלי באו מהשראה - או שהם רק תגובה פנימית לחוסר שקט, צורך להוכיח, לרַצות, לברוח ממשהו בתוכי?

תשובה: איך נוכל לזהות את שורש התנועה הפנימית שמובילה את האדם?

כאשר האדם במצב מנטלי של השראה, תקווה וחזון - הוא מרגיש תשוקה טבעית שמגיעה ממקום שקט. הוא אוהב ורוצה להשיג עוד, ונהנה מעצם הדרך של הצמיחה. הוא לא שופט את עצמו לפי התוצאה העתידית, אלא מרגיש סיפוק מהדרך. הוא אוהב לקבל מחמאות, אך גם בלעדיהן הוא מתקדם, כי יש לו אישור פנימי לחיות בהתאם לערכיו.

אבל כאשר חי האדם מתוך חוסר מנוחה, מתוך רצון לברוח - הוא רודף הצלחות, אך לא מרגיש שלם. גם כשהוא מצליח, הוא מיד משווה את עצמו לאחרים ושואל: "ומה הלאה?". הוא שואף - אך לא נינוח. מתאמץ - אך לא נהנה. זו עשייה שמחפה על כאב פנימי, על חוסר ערך, על התחושה שאם לא אעשה - לא אהיה שווה. הוא פועל ומרגיש מרוקן, לא מסוגל לנוח בלי רגשות אשמה, אולי הוא לא מספיק טוב. השקט מאיים עליו. הוא לא עושה כי הוא רוצה - אלא כי הוא חייב. אם יפסיק - זהותו תתמוטט.

אז מה עושים? מתחילים לשאול: איזה סוג אדם אני אוהב? למה אני אוהב אותו? אילו תכונות יש לו - ולמה הן חשובות לי? אנחנו מחפשים את המידות שיש לו, ומתאמנים בהן: סבלנות, שמחה, מיקוד, שלווה. נזכרים בדברים שעשינו בעבר שהביאו סיפוק - גם בלי מחיאות כפיים.

כך לומד האדם להתחבר לערכים שלו. ככל שהוא מחובר לערכים - הוא חי עם המצפן הפנימי. הוא מוערך יותר בעיני עצמו, ובונה לעצמו חיים שמושתתים על משמעות - לא רק על תגובה. לא רק המטרה חשובה, אלא גם איזה אדם הפכתי להיות בדרך.