רק שיחק עם בקבוק על השביל - ונשאר בלי ראייה בעין

מה שנראה כמו רגע שגרתי של קיץ בקיבוץ עין דור - הסתיים בבית חולים, ניתוחים בעין אחת, ודאגה גדולה לעתיד. אוריאן כליפה, בן תשע, נפצע בעינו השמאלית מפיצוץ של מכל תרסיס הגנה משמש, שלפי החשד התחמם עד לרמה מסוכנת ונפגע בלחץ או בטיפול. התוצאה: חשש לאובדן כמעט מוחלט של הראייה בעין אחת.

"מצפה לנו עוד דרך ארוכה", אומרת נטע, אמו של אוריאן. "נכון לעכשיו, הוא לא רואה בעין הזו בכלל. אם בעתיד הוא יצליח לראות אור וצל - הרופאים יראו בזה הצלחה".

משחק ילדים, תוצאה של רסיסים

זה קרה לפני שבועות ספורים. אוריאן יצא לאימון כושר בקיבוץ, צעדים ספורים מביתו. בדרך חזרה, הבחינו הוא וחבריו במכל אלומיניום זרוק על השביל. הם החלו לשחק בו. ניסו לפתוח אותו, דרכו עליו. "משחק של ילדים", מתארת האם.

אבל אז הגיע הפיצוץ. הבקבוק, שהיה ככל הנראה חשוף לחום במשך שעות, התפוצץ. אוריאן נפגע בעינו - ובעוצמה. "הוא עף אחורה, כנראה איבד את ההכרה", מספרת נטע. אחת הילדות שהייתה שם סיפרה שזה נשמע כמו 'פיצוץ של מטען'".

"כשראיתי אותו - הבנתי מיד שזה חמור"

נטע רצה לזירה, וכשהגיעה - הבינה שהזמן דוחק. "הוא דימם מהעין, לא חיכינו לאמבולנס, פשוט נסענו מיד לבית החולים העמק".

הנזק, כך הסתבר, היה עמוק בהרבה ממה שנראה מבחוץ. ד"ר לורה בר דוד, רופאה בכירה במחלקת העיניים, מספרת כי הפגיעה הפנימית בעין הייתה חמורה. לא פצע שטחי - אלא הדף שהרס רקמות פנימיות. "זה דומה לפציעה מרימון", אמר לה הרופא במחלקה.

מאז עבר אוריאן שני ניתוחים - אחד לאיתור נזק מבני, ואחד נוסף לשיקום. נמצא אצלו קטרקט טראומתי, דימום תוך־עיני, והיפרדות של הרשתית. הניתוחים היו מורכבים, ועדיין לא ברור מה ניתן יהיה להציל.

לא מקרה שכיח - אבל מסר שצריך להדהד

"מעולם לא ראינו פציעה כזו מתרסיס", אומר פרופ' דניאל בריסקו, מנהל המחלקה. לדבריו, ייתכן שהבקבוק התחמם יתר על המידה, או שהיה פגם בייצור. כך או כך - ההורים צריכים לדעת: תרסיסי אלומיניום עלולים להפוך לפצצה, במיוחד בקיץ.

"זה לא עניין של היסטריה", מוסיף פרופ' בריסקו, "אבל בחופש הגדול, כשילדים חוקרים, נוגעים, משתעממים - מספיק פריט אחד לא בטיחותי, כדי לשנות חיים".

ילד של קיץ, פתאום בסגר

אוריאן שוחרר לביתו, אך לא חזר לשגרה. הוא לא הולך לבית הספר, לא יוצא לשחק, ולא יכול להיחשף לאור ישיר. "הוא ילד אנרגטי, שאוהב בריכה, אופניים, טרמפולינה", מספרת נטע. "הכול נעצר. זו רק ההתחלה של ההתמודדות".

אבל בתוך כל הקושי - היא בוחרת לדבר. "אני לא מחפשת אשמים. אני רק רוצה שכל הורה יידע. שאנשים לא ישאירו בקבוקים כאלה באוטו, שלא יזרקו ספריי ליד שביל הליכה. מספיק שאציל ילד אחד ממה שאנחנו עוברים עכשיו - וזה שווה הכול".

בקבוק אחד, שנייה אחת - ונזק לכל החיים

זה לא סיפור על רשלנות. זו לא תאונה שניתן היה לחזות ב־100%. אבל זה סיפור שממחיש עד כמה דברים קטנים, יומיומיים - יכולים להפוך למלכודת. והאחריות, לפחות חלק ממנה, נמצאת בידיים שלנו.

גם כשהכול נראה תמים. גם כשהכול קורה קרוב לבית.