הנערה שסירבה להתאסלם - ונגררה למוות בגיל 17: יום ההילולה של הצדקת ללה סוליקה

בשנת 1817 נולדה בטנג'יר שבמרוקו נערה יהודייה שעתידה להיכנס לדפי ההיסטוריה של עם ישראל - לא בזכות יופייה, אלא בזכות אמונתה האיתנה. זהו סיפורה של סול חג'ואל, או כפי שנודעה בפי כל - "סוליקה הצדקת".

בקהילה היהודית בטנג'יר הכירו את סוליקה לא רק בזכות יופייה הרב, אלא בעיקר בשל מידותיה, יראת השמים שלה וחכמתה. אביה, יהודי ירא שמים, הזהיר אותה שוב ושוב: "כל כבודה בת מלך פנימה", והיא שמעה בקולו - שמרה על צניעותה, נותרה בבית ולא נראתה ברחובות העיר.

אך מה שחשש ממנו - התרחש. מוסלמי בן השכנים ראה את סוליקה, חמד אותה בלבו והחליט לשאתה לאישה. כיוון שלפי חוקי האסלאם אסור היה לו לשאת יהודייה, דרשה משפחתו את התאסלמותה - תוך איום מפורש: אם לא תסכים, היא ומשפחתה ייפגעו.

סוליקה הוחבאה מיד אצל ידידים, אך כאשר הוצא צו מעצר נגדה, לקחו החיילים את אמה כבת ערובה. כשהגיעה הידיעה לאוזניה, לא היססה: כדי להציל את אמה, הסגירה את עצמה לשלטונות.

במשפטה טענו המוסלמים כי סוליקה כבר התאסלמה בעבר וחזרה בה - עבירה חמורה באסלאם. אך סוליקה השיבה בקול יציב: "יהודייה הייתי - ויהודייה אשאר לעולם." השופטים איימו, הפצירו - אך היא סרבה. "גם אם תביאו עלי מוות או עינויים - לא אכפור באלוקי ישראל."

היא נשלחה לעיר פס, מקום מושב המלך, כדי שיאשר את גזר דינה. בנו של המלך ראה אותה וניסה לפתותה בנישואין, בכבוד ובעושר - אך היא עמדה באמונתה. אפילו רבה של העיר פס, בלחץ המרוקאי, הגיע וניסה לשכנע: אולי תתאסלמי כדי להציל את חייך ואת חיי היהודים? אך סוליקה, בלהט אמונתה, השיבה לו: "האם מותר ליהודי לרמוס את מצוות התורה כדי להביא תועלת?!"

הרב ניסה להשוות את מצבה לאסתר המלכה, אך סוליקה ענתה בנחרצות: "אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקיה - ואני כן. לא אוותר על יהדותי, גם במחיר חיי."

הרב, שנפעם מתשובתה, ברך אותה, וחדל מלהפציר בה. לבסוף, גזר דינה נחתם.

ביום הוצאתה להורג, גם אז ניסה בן המלך בפעם האחרונה לשכנעה - אך לשווא. לפני שנגררה אל מותה, ביקשה להוציא מכיסה סיכות תפירה - בעזרתן חיברה את בגדיה לגופה, כדי לשמור על צניעותה גם כשיגררו אותה על האדמה. בעודה נגררת בעינויים קשים, שמרה על דבקותה ואמונתה באלוקים.

וכך, בגיל 17 בלבד, מסרה ללה סוליקה את נפשה על קידוש השם. גיבורה צנועה שלא נכנעה לפחד, לפיתוי או לאיום - ובזכות כך הפכה לסמל לדורות של עמידה איתנה באמונה, של מסירות נפש, ושל כבוד יהודי שלא מתכופף.