מהפגנת דפוס בטורונטו למחאה עולמית: סיפורו של "אחד במאי" - יום הפועלים הבינלאומי

ה־1 במאי, המוכר ברחבי העולם כ"יום הפועלים הבינלאומי", נולד מתוך מציאות של ניצול, מאבק ונחישות. היום, תאריך זה נתפס בעיני רבים כסמל למאבקם של העובדים למען זכויות בסיסיות - אך גם כציון דרך היסטורי המשקף את עלייתן של אידאולוגיות חברתיות, בעיקר הסוציאליזם.

מקורו של היום הזה אינו באירופה - אלא בצפון אמריקה. אי־שם בשלהי המאה ה־19, כאשר יום עבודה בן 12 עד 16 שעות היה שגרה, התגבשה בקרב מעמד הפועלים דרישה מהפכנית באותם ימים: קיצור יום העבודה לשמונה שעות. הדרישה הפכה לקריאת קרב - ולבסוף למחאה המונית.

התחלה בקנדה, דם בשיקגו - והכרה בינלאומית בפריז

תחילתו של המסע בשנת 1872, בהפגנה שנערכה בעיר טורונטו שבקנדה. איגוד מקומי של פועלי דפוס דרש להגביל את יום העבודה לתשע שעות בלבד. כאשר עשרות מפגינים נעצרו, יצאו חבריהם להפגנת תמיכה סוחפת ברחובות העיר - אירוע שנחשב לראשיתו של יום הפועלים.

ההשפעה לא אחרה להגיע גם לדרום. בארצות הברית, קבעו איגודי העובדים את 1 במאי 1886 כמועד יעד לשינוי. משהתביעה לשמונה שעות עבודה לא נענתה - פרצה שביתה כללית בליווי הפגנות. אחת ההפגנות הדרמטיות התרחשה בשיקגו, ב־4 במאי אותה שנה, כאשר עימותים בין מפגינים לכוחות המשטרה הידרדרו לירי ולמותם של עשרות, בהם גם שוטרים.

כתגובה סמלית, אימצה התנועה הסוציאליסטית את הדגל האדום, לזכר "דם מעמד הפועלים שנשפך". כשלוש שנים לאחר מכן, קבע האינטרנציונל הסוציאליסטי השני - בוועידה שנערכה בפריז - את התאריך אחד במאי כיום המחאה הבינלאומי של הפועלים.

אירופה, דרום אמריקה, והגוש הקומוניסטי - איפה חוגגים באמת?

ברבות השנים, אומץ היום הזה ברחבי העולם - במיוחד במדינות בהן לתנועות הפועלים היה משקל פוליטי של ממש. במדינות אירופה כגון צרפת, גרמניה ואיטליה, הפך התאריך ליום שבתון לאומי. גם בדרום אמריקה, בברזיל, מקסיקו וארגנטינה, הפגינו מאות אלפים ברחובות. במדינות הקומוניסטיות, כמו סין, קובה או ונצואלה, קיבל היום אופי ממלכתי וטקסי - תהלוכות עם כרזות ענק, צבאיות ואזרחיות כאחד.

ומה אצלנו? בין הסתדרות למנדט - ואחר כך לשכחה הדרגתית

בארץ ישראל, יום הפועלים תפס מקום של כבוד בעיקר בשנות ה־20 וה־30, עת נבנתה הסתדרות העובדים הכללית ותפסה תפקיד מרכזי בחיי היישוב היהודי. בתקופת המנדט, נערכו מצעדים גדולים - אך תחת מגבלות חמורות מצד שלטונות המנדט הבריטי, שראו בהם איום בטחוני ואידאולוגי.

לאחר הקמת המדינה, המשיכה המסורת: בכל אחד במאי שותקו משרדים ציבוריים, מוסדות ממשלתיים וענפים הסתדרותיים. מצעדים חגיגיים התקיימו במרכזי הערים, לעיתים אף בהשתתפות ראשי ממשלה, שרים ובכירים במשק. החג לא נקבע כיום שבתון רשמי - אך בפועל, נדמה היה שישראל עוצרת ליום מחאה וסולידריות.

ממחאה עממית לאירוע סמלי - דעיכתו של אחד במאי בישראל

משנות ה־80 החלה דעיכה. תהליכי ההפרטה, היחלשות כוחם של איגודי העובדים, עליית ערכים ליברליים והתרחקות מהתפיסה הסוציאליסטית - כל אלה הפכו את "אחד במאי" בישראל לאירוע סמלי, לעיתים מחתרתי, של קבוצות אידאולוגיות מצומצמות.

עד שנות ה־90, עוד נותרו אירועים סמליים בערים הגדולות, אך רוב הציבור - כמו גם התקשורת - כבר לא ייחסו להם משמעות לאומית.

כיום, התאריך אמנם לא נשכח לחלוטין, אך נחגג בצמצום ניכר. לצד פעילים ותיקים של ההסתדרות, תנועות נוער סוציאליסטיות וארגוני עובדים קטנים - מעטים זוכרים את שורשיו ההפכפכים של היום הזה.

ה־1 במאי 2025: שאלה פתוחה על ערכים וסולידריות

בעולם של "עבודה מרחוק", בינה מלאכותית והעסקה קבלנית - המאבקים על תנאים וזכויות מקבלים פנים חדשות. השאלה הגדולה שנותרת פתוחה היא לא רק מה יקרה עם אחד במאי בעתיד - אלא האם עדיין נותרו יסודות של סולידריות חברתית כמו אלו שניצבו בלב ההפגנות בטורונטו ושיקגו לפני 150 שנה.