זכרם לא ישכח: סיפור מופלא על נשמות שממשיכות לפעול בעולם הזה

ימי הזיכרון ויום העצמאות בישראל אינם רק מועדים של אבל והדר. הם זמנים שבהם נחשפים מחדש סיפורים מופלאים - סיפורים שמלמדים אותנו כי גם אחרי שהאדם עוזב את העולם הזה, פעולתו ממשיכה להדהד, לקרב לבבות, ולבנות עולמות חדשים של חיים ואמונה.

ישראל פניגשטיין, סבו של מעוז פניגשטיין הי"ד - לוחם ומגֵן, בן ליישוב סוסיא, שנפל בקרב בעזה - שיתף בסיפור אישי ונוגע ללב, שמאיר זווית נוספת על הכוח הרוחני הטמון בנשמות הקדושות שנפלו על קידוש ה'.

כאשר היה מעוז ילד, שהה עם הוריו אלעד וצורית בשליחות חינוכית בקהילת יהודי מונטריאול שבקנדה. הוא התחנך בבית הספר היהודי "היברו אקדמי", לצד בני כיתתו בנימין (בנג'י) פרידמן ואליענה רוהר. הקשר ביניהם, כמו קשרים רבים בילדות, דעך ככל שחלפו השנים והמרחקים. אולם דווקא אחרי פטירתו של מעוז, מתברר, החלו להתרקם מחדש חיבורים בלתי צפויים - מהלך שרק יד ההשגחה העליונה יכולה לארוג.

הנצחה שהפכה לגשר בין נשמות

אליענה, שהייתה נסערת מהידיעה על נפילתו של מעוז, יזמה פעולה להנצחת זכרו: היא החלה לאסוף כספים לצורך הדפסת עותקים של הספר "מסילת ישרים" - ספר מוסר עמוק ונפלא מאת הרמח"ל - במטרה לחלקם לעילוי נשמתו. ספרי המסילה חולקו לבית הספר שבו למדו יחד, וכן לבתי כנסת ומוסדות חינוך נוספים, כדי להפיץ את האור ואת ההדרכה הרוחנית שהרמח"ל הנחיל לדורות.

בנג'י, חבר הילדות, התרגש מהיוזמה, פנה לאליענה, וסיפר לה כי הוא עומד לטוס לישראל במשלחת התנדבותית. הוא ביקש לקבל עותק של הספר, כדי למסור אותו במו ידיו למשפחתו של מעוז. בקשה פשוטה זו הפכה לזרע של קשר חדש.

במהלך ההתכתבויות והשיחות ביניהם - שהתנהלו כולן סביב דמותו של מעוז, סביב הנתינה וסביב לימוד התורה - התקרבו אליענה ובנג'י זה לזו, עד שלבסוף נוצר ביניהם חיבור עמוק ואמיתי.

חתונה שנולדה מתוך זכרון חסד

לפני זמן קצר, נערכה חתונתם של בנג'י ואליענה בקנדה, באירוע מרגש שכולו היה שזור בזיכרון של החבר היקר שהיווה עבורם גשר חי בין עבר והווה.
הרב זלי קליימן, שחיתן את בני הזוג, עמד מתחת לחופה ואמר בקול נרגש:
"הנשמה של מעוז היא שהביאה אתכם זה לזו. שנים למדתם יחד מבלי לדעת באמת איש את רעהו, ורק אחרי פטירתו נוצרה החבירה האמיתית. אין כאן מקרה - יש כאן שליחות מלמעלה."

היום, בנג'י ואליענה, בני 26, משלימים את לימודיהם - אליענה עומדת לסיים לימודי רפואה - והשניים מתכננים לעלות בקרוב לארץ ישראל, להמשיך בבניין חייהם במקום בו נפל החבר שהפך לסמל.

ובתוך כך, התבשרו גם בשורה משמחת נוספת ממשפחתו של מעוז: אודיה, אלמנתו, התארסה מחדש. חיים חדשים נבנים, והאור מתגבר גם מן השבר.

נר תמיד - האור שאינו כבה

סיפור זה מלמד אותנו שוב את מה שחז"ל חידדו: "צדיקים - במיתתם - קרויים חיים." (ברכות י"ח ע"א). הנשמות הטהורות אינן עוזבות לחלוטין את העולם. הן מוסיפות לחולל שינוי, לקרב בין אנשים, ולבנות בתים נאמנים בישראל - גם מבעד למסך הבכי והכאב.

וכך, בלב ימי הזיכרון, אל מול עוצמת הכאב על הנופלים, אנו זוכים גם לראות ניצוצות של גאולה: חיבורים חדשים, התחדשות, אהבה, בניין - כולם חלק מהמסע הארוך של עם ישראל לאורו של הקב"ה.