המלך "התאהב" בו. ואז התגלה שיש חדר סודי בביתו

חג המצות או חג הפסח

השבת, פרשת שמיני מכונה גם שבת החודש, משום שהיא סמוכה לראש חודש ניסן. בשבת זו מוציאים 2 ספרי תורה ובשני קוראים למפטיר את פרשת החודש בספר שמות בפרשת בא את 20 הפסוקים הראשונים שבפרק י"ב, אודות ההיערכות לקרבן הפסח: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".

לקראת חג הפסח נתמקד במשמעות של שמות החג. בתורה מכונה החג בכינוי 'חג המצות', וכן אנו אומרים בברכת המזון ובתפילה. לעומת זאת, בחז"ל מכונה החג בכינוי 'חג הפסח', וכן מצוי בלשוננו: אנו מכנים את החג השני בפסח חג 'שביעי של פסח'. לספר שבו נשתמש בליל הסדר קוראים 'הגדה של פסח'. המסכת שנלמדים בה מרבית דיני החג נקראת 'מסכת פסחים'. חול המועד מכונה 'חול המועד פסח'. נשאלת השאלה, מדוע שינוי הלשון? מדוע בתורה הוא מכונה 'חג המצות', ואילו בלשוננו מכונה 'חג הפסח'?

נבאר זאת בשני אופנים: הראשון, בדרך משל (כמדומני שמעתי בשם המלבי"ם). משל למלך, שיצא לצוד בשדה ופגש רועה צאן שחילל בחליל. המלך התאהב בו ומינה אותו לאחד מעוזריו. תוך זמן קצר התקדם הרועה - עוזר המלך ועלה, עד שמינהו המלך לשר האוצר בממשלתו. השר הצעיר היה מאד אהוד ומקובל בקרב אזרחי המדינה. השרים קינאו בו על עלייתו המטאורית והחליטו להוציא עליו שם רע, שכביכול מעל וגנב מאוצר המלך ומחביא בביתו את האוצר הגנוב.

המלך שלח את שוטריו לערוך חיפוש מפתיע בביתו, כדי לבדוק את רכושו הפרטי. בחיפוש העלו חרס בידם, הם גילו דירה צנועה, ללא אוצרות זהב וכסף. במהלך החיפוש הופתעו לראות חדר אחד סגור. המלך הורה לפרוץ את המנעול ולפתוח את דלת החדר. משפרצו את הדלת גילו שבמרכז החדר, על הרצפה מונחים מקל, תרמיל וחליל. שר האוצר - בעל הבית נשאל לפשר הדבר, והשיב שחשוב לו לזכור בכל יום שבחמלת ה' עליו נשא חן בעיני המלך עד שהגיע למעמד רם זה. בכל יום הוא מזכיר לעצמו שלא בצדקתו או ביושר לבבו עלה לגדולה, אלא הכל היה מאת ה', בהנהגתו.

הוא הטעים והוסיף שמידי יום הוא נכנס לחדר זה ומתבודד בו כמה דקות ומזכיר לעצמו את מעמדו הקודם, כדי שלא יתנשא ויתגאה, שדעתו לא תזוח עליו.

הנמשל, לחג הפסח יש שני שמות, כל שם מסמל ומייצג מצב מסוים בעם ישראל. השם 'חג הפסח' מסמל את הנס הגדול, שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים והוציאנו מאפילה לאור גדול. כדי שלא תזוח דעתנו, שלא נחוש גאווה, אנו קוראים לחג גם בשם 'חג המצות', לזכור את ימי העוני והשפלות, שאכלנו לחם עוני, שהשתעבדנו למצרים בפרך. אנו זוכרים את מעמדנו הקודם כדי שנתנהג בענווה והכנעה, כמו אותו רועה שעלה לגדולה והתמנה לשר.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בביאורו קדושת לוי מבאר בדרך דומה מעט, אך מוסיף נופך מיוחד משלו. הוא אומר שבתפילין שלנו כתוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד), אנו זוכרים את הקב"ה ומזכירים זאת לעצמנו. לעומת זאת, בתפילין של הקב"ה כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", הקב"ה זוכר אותנו. בתורה החג נקרא 'חג המצות', הקב"ה משבח את עם ישראל, על המצות שאכלו בצאתם ממצרים, ומזכיר את חסד ההליכה במדבר. מאידך, אנו משבחים את הקב"ה וקוראים לחג 'פסח', על שם הנס שעשה לנו, כשפסח על דלתי בני ישראל במצרים.

חג הפסח בפעולות הרבות, כמו גם בשמותיו המגוונים מסמל יותר מכל מועד אחר את הקשר המיוחד שבינינו לבין הקב"ה.