התעורר מתרדמת אחרי 20 שנה: "אף אחד לא זוכר אותי"

יצחק היה האחרון מבין שבעה ילדים במשפחה מוכרת ומוערכת בציבור החרדי. אחיו למדו, התקדמו, כיבדו - והוא לעומתם, רק צחק. את שנות הלימוד בתלמוד תורה סיים בקושי. בישיבה קטנה התחילו הבעיות, ובישיבה גדולה כבר היה ברור: הבחור לא מעוניין להשתנות.

בוקר אחד, כשהשעון הורה 11:00, נכנס המשגיח לחדרו - בניגוד לנהוג. הוא מצא את יצחק ישן באדישות, כשמעל מיטתו שלט מתריס: "הזמן נשרף - אז מה בוער?"

המשגיח איבד את סבלנותו. "קום ולך," אמר. "אין לך מקום פה." ויצחק, כדרכו, ענה בציניות. אלא שהפעם, גם אביו המכובד לא הצליח למנוע את ההרחקה.

אבל עוד באותו יום, כשעזב את שערי הישיבה, הכל התהפך. רכב פגע בו - והתודעה כבתה.

כשהתעורר, עיניו פגשו בתקרה לבנה, עשרות רופאים סביבו, ואבנים כבדות בלב. הרופא אמר לו: "ישנת עשרים שנה. היית בתרדמת. העולם התקדם - ואתה נשארת מאחור."

ההורים, שכבר הלבינו משנים, נכנסו לחדר. אחריהם הגיעו האחים - כולם נשואים, חלקם כבר סבים. יצחק, כעת בן 37, נותר בודד. בלי מקצוע, בלי עבר, בלי עתיד.

הוא ניסה לשוב לחיים: חיפש חברים, אך אלה שכחו אותו. הלך לבית הוריו - השקט היה צורם. רק הוא נותר מאחור.

עד שיום אחד החליט לחזור - למקום שממנו הכל התחיל. צעד לתוך הישיבה, נעמד מול חדרו, ומול אותו שלט. הוא קרא, ראה, והתחיל לבכות. ואז… נרדם.

כשהתעורר - גילה שהוא שוב בן 17. החדר לא השתנה. החברים סביבו. המשגיח עומד מולו, מודאג.

"מה קרה?" שאל.

יצחק השיב: "חלמתי שנדרסתי. חלמתי שישנתי עשרים שנה. שכולם המשיכו ואני נותרתי לבד. אני לא רוצה לחיות כך. אני משנה כיוון."

המשגיח הניח יד על כתפו ואמר: "זו לא הייתה סתם שינה. זו הייתה הזדמנות. קיבלת מתנה - אל תבזבז אותה."

מאותו יום, יצחק החל מהתחלה. בשקט, בענווה. כיום, הוא מלמד ילדים - בעיקר את אלה שאחרים ויתרו עליהם. הוא יודע מה זה כמעט לאבד את החיים - ולכן מקדיש אותם להציל חיים של אחרים.

בפרשת השבוע, ה' קורא לעם ישראל לצאת ממצרים - לא רק מהמקום, אלא מהמצב. להאמין שאפשר להשתנות, לגדול, להיגאל.
80% לא האמינו - ונשארו שם. רק המעטים שראו הזדמנות - זכו לחירות.

כך גם אנחנו: מי שלא מאמין בגאולה - נשאר בשעבוד. אבל מי שפותח את העיניים בזמן - מגלה שהכול יכול להתחיל מחדש.