קול דמי התינוקות זועק: האצבע המאשימה לאסון מופנית למערכת המשפט

אסון התינוקות בירושלים איננו מקרה מנותק. מאחורי המראות הקשים והזעקה הציבורית מסתתר סיפור עמוק הרבה יותר, כזה שמוביל ישירות להחלטות משפטיות קרות ולמדיניות חסרת רגישות כלפי ציבור שלם. האחריות אינה נעצרת בפתח המעון אלא מגיעה עד לשולחנם של מקבלי ההחלטות במערכת המשפט.

בשנים האחרונות הובילה היועצת המשפטית לממשלה קו נוקשה ובלתי מתפשר נגד הציבור החרדי, תוך ביטול סבסוד מעונות היום לילדי אברכים. ההחלטה, שנעטפה בסיסמאות של שוויון ושלטון חוק, דחקה אלפי משפחות אל הקצה הכלכלי. הורים רבים, שלא יכלו לעמוד בעלויות הגבוהות, נאלצו להעביר את ילדיהם למסגרות פרטיות, חלקן ללא פיקוח מספק.

חבר הכנסת משה ארבל תקף בחריפות את המציאות שנוצרה ואמר כי "במדינת ישראל ילדי המסתננים הבלתי חוקיים זכאים למעונות ולגני ילדים. בשם המאבק בציבור החרדי ילדי אברכים מגורשים ממעונות היום המפוקחים". לדבריו, מדובר ברדיפה אידאולוגית חסרת רחמים, כאשר המחיר האמיתי נגבה מילדים רכים בשנים. "קול דמי תינוקות של בית רבן עוללים שלא טעמו טעם חטא זועקים מן האדמה", הוסיף, וקרא לעצור את המאבק על גבם של ילדים.

גם הפרשן החרדי ישראל כהן לא חסך במילים קשות והטיל אחריות ישירה על מערכת המשפט. "הדם על הידיים", כתב, והזכיר כי ביטול סבסוד המעונות דחף משפחות חרדיות למעונות פרטיים מתוך אילוץ כלכלי. לדבריו, האירוע הקשה שאירע היום הוא תוצאה ישירה של מדיניות עיוורת ומנותקת מהמציאות.

האסון בירושלים צריך להדליק נורה אדומה. כאשר משפט הופך לכלי ענישה פוליטי, וכאשר אידאולוגיה גוברת על אחריות אנושית, התוצאה עלולה להיות קטלנית. חיי ילדים אינם כלי משחק במאבקי כוח, והכתובת הייתה על הקיר זמן רב לפני שהטרגדיה התרחשה.