כבוד, ביוב והנגיד ממונסי / סיפורו של אלי "פומפה"
"יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מתאמצים כל כך להיראות אחרת ממה שאנחנו, להסתיר את השורשים, את העבודה הפשוטה או את הכתמים על הבגדים כדי שיראו אותנו באור הנכון. אבל הסיפור של אלי ומושה'לה מזכיר לנו שדווקא כשהמים עולים וכל ההצגות נופלות, האמת הפשוטה והאהבה הטהורה הן הדברים היחידים שמחזיקים אותנו מעל המים."
נעים מאוד, קוראים לי אלי. אליעזר, אם אתם מהבנק; "ר' אלי", אם אתם צריכים הלוואה; אבל ברוב העיר קוראים לי "אלי פומפה". אני אינסטלטור.
תראו, אני לא אשקר לכם. אני אדם פשוט. הידיים שלי לא עדינות כמו של סופר סת"ם, והדבר היחיד שאני "גורס" זה סתימות בטון בקו 4 צול. כשאנשים שומעים "פלפול", הם חושבים על סוגיה בגמרא; אני חושב על המברשת שאיתה מנקים את האסלה...
אבל הקדוש ברוך הוא, ברוב רחמיו, נתן לי את משה'לה.
משה'לה לא סתם בן, הוא "אתרוג". הילד הזה ידע להגיד "קצות החושן" לפני שידע להגיד "אבא". הוא לומד באחת הישיבות הנחשבות בירושלים, ואומרים עליו שיש לו עתיד של ראש ישיבה, או לפחות דיין בבית הדין הגדול.
הבעיה היחידה עם משה'לה? הוא קצת... איך לומר בעדינות? אלרגי למקצוע שלי.
זה לא שהוא אומר את זה בפירוש, הוא בחור עדין. אבל מאז שנכנס לישיבה של העילויים, הוא תמיד השתדל לשבת רחוק ממני, שחלילה לא ידבק בו "ריח רע" ושלא יזיק לו בשידוכים. הוא מעולם לא סיפר לאף אחד בישיבה על המקצוע שלי. אם שאלו, הוא היה אומר "עובד משרד".
וכשאני בא לאסוף אותו עם הטנדר המסחרי שלי, שכתוב עליו בענק "אלי פומפה - פותח סתימות ולבבות", הוא משום מה תמיד מעדיף לחכות לי ברחוב המקביל, מאחורי הפח צפרדע.
ויום אחד, לפני חודש, הגיעה ההזמנה.
"הדינר השנתי", היה כתוב שם באותיות מזהב מובלט, "לטובת קרן הבניין, במעמד גדולי הדור ובהשתתפות הנגיד העולמי, הרב ג'ייקוב (יענקי) שפירא ממונסי".
משה'לה התקשר אליי. הקול שלו היה לחוץ כמו צינור שעומד להתפוצץ.
"אבא", הוא אמר, "זה אירוע מאוד חשוב. הנגיד שפירא מגיע. הוא תורם את האגף החדש. יהיו שם ראשי ישיבות, עיתונאים, צלמים..."
"נו, מצוין", אמרתי, "אני אבוא, אני אשים צ'ק. אולי אפילו אביא כרטיסי ביקור, לך תדע למי תהיה נזילה".
הייתה שתיקה על הקו.
"אבא..." הוא גמגם, "בבקשה. בלי כרטיסי ביקור ובלי הסרבל הכחול עם הכתם של השמן. תבוא בחליפה. ותשב... אה... בשולחן 42".
"איפה זה שולחן 42?" שאלתי בחשדנות.
"זה ליד המטבח, מאחורי העמוד", הוא ענה בשקט. "סמוך ליציאת חירום".
נעלבתי? קצת. אבל בשביל משה'לה אני מוכן לשבת גם בתוך המקרר של הקייטרינג. הוצאתי מהבוידעם את החליפה שלי מבר המצווה של האחיין (לפני 8 שנים). הכפתור נסגר עליי בלחץ אטומי, והרגשתי כמו דוד שמש לפני פיצוץ, אבל הגעתי.
האולם היה נראה כמו ארמון ורסאי, רק עם בורקסים, נברשות קריסטל ומלצרים עם כפפות לבנות. ועל הבמה היה "המזרח": שורה של רבנים מכובדים, ובמרכזם הנגיד שפירא, איש שמן ונחמד עם חיוך של מיליון דולר.
אני ישבתי בשולחן 42, חנוק מאחורי העמוד, ליד היציאת חירום. זה היה השולחן של השקופים שאף אחד לא יטרח לצלם. לידי ישב סבא אחד שנרדם בתוך המרק הכתום שהגישו, כשפניו שקועות בחצי של האיטריות. מולו, בחור שנראה שרק מחפש הזדמנות, ניסה למכור לנו ביטוח חיים ברגע הכי פחות מתאים.
אבל משה'לה שלי ישב בשורה הראשונה מול שולחן הכבוד, זורח כמו השמש. ואני, הייתי גאה בו!
הראש ישיבה נעמד לנאום. היה שקט מוחלט.
"רבותיי!" הוא שאג, "הוי כל צמא לכו למים! ואין מים אלא תורה!"
ובדיוק באותה שנייה... בום. לא בום של פיצוץ. בום של מים.
מתחת לבמה המפוארת, ממש מתחת לכיסא של הנגיד שפירא, התחיל לבקוע גייזר. זה לא היה "מים של תורה". אלו היו מים עכורים, חומים, עם ריח שאי אפשר לטעות בו: צינור הביוב הראשי של האולם, שלא עמד בעומס של אלף איש, החליט למרוד.
תוך דקה, ה"דינר" הפך ל"ביצה".
רצפת האולם, שרק לפני רגע שימשה בסיס לכבוד והדר, הפכה למפלי ניאגרה ריחניים. הנגיד שפירא קפץ וטולטל מהמושב שלו כמו ספינה שמטלטלת בים סוער, הרבנים הרימו את שולי הפראקים, ומלצרים החליקו עם המגשים של העוף ברוטב פטריות. הכאוס היה מושלם.
מנהל האולם רץ מצד לצד, תולש שערות. "איפה האחזקה?! איפה שרוליק?!"
שרוליק, בחור צנום עם משקפיים עבים, הגיע עם מברג קטן ביד. הוא הסתכל על הזרם שפורץ מהרצפה כמו מזרקה בלס וגאס, והחוויר.
"זה... זה לא אני... זה דורש חפירה... צריך טרקטור... צריך לשבור את הבמה..."
ראש הישיבה נראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף לב. הנגיד שפירא סימן לעוזרים שלו שהוא רוצה ללכת. הערב נהרס. התרומה הלכה.
הסתכלתי על משה'לה. הוא עמד שם, אדום מבושה, כאילו הוא זה שפוצץ את הצינור בכוח המחשבה. ראיתי בעיניים שלו את הייאוש.
באותו רגע, החליפה הלוחצת הפסיקה לעניין אותי. שכחתי את שולחן 42, שכחתי את הבושה.
קמתי. העפתי את הז'קט המהודר על הכיסא. הפשלתי את השרוולים של החולצה הלבנה.
"זוזו!" צעקתי בקול הבס שלי, זה שרגיל לצעוק מעל רעש של מקדחות.
הקהל נחצה לשניים כמו קריעת ים סוף. צעדתי יחף, עם הגרביים לתוך השלולית העכורה, ישר אל הבמה.
מנהל האולם ניסה לעצור אותי: "אדוני, זה מסוכן, מי אתה?"
"אני מישהו שבא לעבוד, לא לדבר", דחפתי אותו בעדינות.
הגעתי למוקד הפיצוץ. עילוי גדול לא הייתי, אבל ריח של ביוב שאומר "שלום, באתי להרוס לכם את הערב" אני מזהה ממרחק. האבחון היה מיידי: חיבור 'הזווית' המסכן (זה שנותן לצינור לעשות 'פנה ימינה') פשוט אמר נואש. מסתבר שרגל אחת של הבמה המפוארת, שעליה ישב הנגיד ושאר האנשים המכובדים, לחצה בדיוק על הנקודה הרכה שמתחת לריצוף. הצינור שמסתבר לא עמד בעומס הכבוד והתרומות, החליט לשלוח את כל העבר שלו כגייזר ישר לתוך ה'דינר'.
"תן לי את זה", חטפתי לשרוליק את המפתח השוודי העלוב שלו מהיד. זה היה קטן מדי.
הסתכלתי סביב. מתחת לבמה ראיתי מוט ברזל ישן שתמך בקונסטרוקציה. תפסתי אותו.
"משה!" צעקתי. כל האולם הסתכל עלי. משה'לה קפא.
"משה, תביא לי מהר את המפית בד מהשולחן של הנגיד!"
משה'לה, מתוך אינסטינקט של כיבוד הורים (או פחד), רץ, חטף את המפית המפוארת של הנגיד שפירא וזרק לי אותה.
ליפפתי את המפית סביב הצינור הסורר, הכנסתי את מוט הברזל כמינוף, ובכל הכוח שצברתי בשלושים שנות עבודה, סובבתי.
הורידים בצוואר שלי יצאו. הפנים שלי היו אדומות. החולצה הלבנה התמלאה בכתמים חומים.
קראק.
הצינור זז. המים פסקו.
שקט השתרר באולם. רק הטפטוף האחרון נשמע.
יצאתי מתחת לבמה, מלוכלך, רטוב ומסריח. הנגיד שפירא ירד מהכיסא, ניגש אליי, ובלי לחשוב פעמיים תפס לי את היד המלוכלכת ולחץ אותה בחום.
"יו אר אה הירו!" (אתה גיבור), הוא אמר במבטא אמריקאי כבד, "הצלת את הדינר!"
ראש הישיבה ניגש, דמעות בעיניו. "ר' יהודי, מי כבודו?"
לפני שהספקתי לענות, משה'לה ניגש. הוא לקח את המיקרופון. היד שלו רעדה, אבל הקול שלו היה צלול.
"זה לא סתם 'ר' יהודי'", אמר משה'לה, "זה אבא שלי".
הייתה דממה. אלף זוגות עיניים של תלמידים ורבנים הביטו בו בתדהמה, אבל משה'לה המשיך:
"כל השבוע למדתי, הכנתי 'חבורה' מסובכת כדי להרשים אתכם הערב. אבל אבא שלי לימד אותי עכשיו שיעור ששום ספר לא יכול ללמד. כשמתפוצץ צינור, לא צריך פלפולים, לא צריך כבוד, ולא צריך חליפות. צריך מישהו שלא מפחד ללכלך את הידיים כדי לתקן את מה ששבור".
הוא הסתכל עלי, וחייך את החיוך הכי יפה שראיתי בחיים.
"אבא, המחלצות שלך הן לא החליפה שלבשת, אלא הכתמים שיש לך עכשיו על החולצה. אני גאה להיות הבן של 'אלי פומפה'".
הנגיד שפירא כל כך התרגש, שהוא תרם סכום כפול. אבל אתם יודעים מה? זה לא עניין אותי.
באותו רגע, כשהבן שלי, העילוי, חיבק אותי מול אלף איש כשאני מריח כמו הביוב של מוצ"ש בבני ברק, הרגשתי שאני האיש הכי נקי בעולם.
אז אם יש לכם סתימה, תתקשרו. ואם הילד שלכם מתבייש בכם? תזכרו: בסוף, כשהמים עולים, כולם מחפשים את זה שיודע להחזיק את המפתח.








✍️ נא לשמור על שיח מכבד, ללא לשון הרע, רכילות או פגיעה בזולת. תגובות שאינן עומדות בכללים יימחקו.