האורות באולם הקטן היו חמים ונעימים. שולחנות ערוכים בטוב טעם, בני משפחה וחברות ישבו סביב, ואווירה עמוקה של שמחה והתרגשות מילאה את החלל. נעמי עמדה בצד ומוללה בידיה את דף הדברים שכתבה לכבוד בתה הבכורה, שהגיעה לגיל מצוות. ככל שהתקרב הרגע שבו הייתה אמורה לעמוד במרכז החדר מול כולן ולדבר, הלב שלה החל להלום במהירות, ופחד הקהל הוותיק והמוכר איים להשתלט עליה מחדש.

היא כל כך רצתה להעביר לבתה ולכל האורחות את המילים החמות שבלבה, אבל המחשבה על עמידה מול עשרות זוגות עיניים עוררה בה חשש עמוק ששיתק אותה.

אלא שבאירוע הזה, נעמי הגיעה מוכנה. כבר שבועות קודם לכן היא בחרה להשתמש בשיטת ה־NLP המבוססת על ההנחה שכאשר מריצים בדמיון תרחיש באופן מוחשי, המוח חווה אותו כאילו הוא קורה במציאות ממש. בצורה זו ניתן לאמן את המחשבה ואת החושים לשנות תגובות אוטומטיות של פחד ולהחליף אותן בתחושות רצויות אחרות, כמו רוגע, ביטחון ועוד...

מדי לילה, כשהבית נרגע, היא ישבה בפינה השקטה שלה, עצמה עיניים ושקעה בהדמיה מוחשית של הרגע הגדול. בדמיונה היא ראתה בבירור את גווני העיצוב העדינים של השולחנות ואת האורות החמים באולם, שמעה את השיחות שנרגעות כשהיא ניגשת לדבר, ואפילו הרגישה את מגע הנייר בידיה ואת האוויר הנכנס לריאותיה בנשימה איטית, עמוקה ומשחררת. היא חוותה שוב ושוב את תחושת השקט, השליטה והרוגע, עד שהסצנה הפכה עבורה לממשית ומוכרת.

כשהגיע התור שלה לשאת דברים, נעמי לקחה נשימה עמוקה וצעדה קדימה. ההתרגשות עדיין הייתה שם, פועמת בתוכה; אך הפעם זו לא הייתה חרדה משתקת אלא התרגשות חמה וטבעית. המוח והגוף זיהו את המעמד כאירוע מוכר ובטוח, והקול שלה בקע ברור ונעים. המילים זרמו ממנה בטבעיות. כשנעמי הביטה בבתה המחייכת, היא ידעה שהשינוי האמיתי והעמוק התרחש עוד הרבה לפני שפתחה את פיה.