אחד משרי המלך שירת אותו בנאמנות, במסירות ובעבודה קשה, למעלה מעשר שנים. יום אחד השר עשה טעות. המלך כעס מאוד והורה: "השליכו אותו לכלוב של הכלבים הטורפים!"

הסתכל השר על המלך ושאל בקול חנוק מדמעות: "זה מה שמגיע לי אחרי עשור של נאמנות מוחלטת?" אבל המלך לא התרצה. והשר הוסיף: "אנא, רק בקשה אחת, תן לי עשרה ימים להיפרד מאשתי וילדיי". "בסדר", נאות המלך, "קיבלת עשרה ימים".

השר היה אדם חכם, ובמקום לבזבז את עשרת הימים, הלך מיד אל שומר הכלבים. "תעשה לי טובה", ביקש ממנו, "נשאר לי קצת בשר מהמנגל האחרון, ואני רוצה לתת אותו לכלבים…"

השומר הסכים. למחרת השר הגיע שוב. ואחרי יומיים עוד פעם. וכך במשך עשרת הימים שניתנו לו מהמלך. בכל יום הוא היה מאכיל את הכלבים ומלטף אותם.

ואז הגיע היום האחרון… על פי הוראת המלך, פתחו השומרים את שער הכלוב האימתני, והשר הושלך פנימה. כולם חיכו לרגע שבו הכלבים יסתערו עליו בשצף קצף, אך אז קרה משהו מדהים.

הכלבים אכן רצו לקראתו, אבל במקום לתקוף הם התחילו ללקק אותו ולכשכש בזנבם. המלך הסתכל בתדהמה, וצעק: ״מה קורה כאן?!"

מיד הוציאו את השר מהכלוב. ״איך הצלחת לגרום לכלבים האלה לא לפגוע בך?" הסתקרן המלך.

השפיל השר מבט וענה בהכנעה: "אדוני המלך, את הכלבים האלה שירתתי רק עשרה ימים. נתתי להם אוכל, דאגתי להם, ליטפתי אותם, והם זכרו את הטובה שעשיתי להם. אבל אותך שירתתי במשך עשר שנים! הייתי נאמן לך, עבדתי בשבילך, עד שטעות אחת גרמה לך לשכוח את כל מה שעשיתי".

את ההמשך העדיף השר לא לומר למלך, שהתרכך בינתיים לשמע דבריו המחוכמים של השר, ורק חשב אותם בליבו: 'לא נעים לומר, אבל אפילו הכלבים האלה יודעים להכיר טובה יותר מהמלך".

ומה איתנו? כמה פעמים עשו לנו טובות עד שברגע אחד פגעו בנו או אכזבו אותנו, ופתאום אנחנו שוכחים הכל?

מותר להיפגע, אפשר לכעוס, אנחנו בני אדם. אבל אסור לנו לשכוח את הטוב שעשו לנו. הכרת הטוב היא לא רק להגיד "תודה"... הכרת הטוב היא לזכור את הטובה גם כשאר נפגעת!