היא נתקעה מול שקית עדשים בסופר. הסיבה הייתה עמוקה יותר

תמי עמדה במעבר שלוש בסופר-מרקט השכונתי. שקית עדשים ביד שמאל, שקית חומוס ביד ימין, ותחושת חרדה קיומית בלב. מאחוריה כבר נפער פקק עגלות עצבני של יום חמישי אחר הצהריים, אבל היא הייתה שקועה מדי בתסריטי אימה: 'מה אם המרק יצא תפל? מה אם הילדים יפתחו בשביתת רעב? מה אם בזבזתי שעה יקרה מול הגז וארבעה שקלים וחצי על כישלון קולינרי?'

ואז, בדיוק כששכנה חסרת סבלנות עקפה אותה משמאל, תמי תפסה את עצמה.

זו כמובן לא הייתה הקטנייה, אלא הדפוס האוטומטי שתפס פיקוד. איפה שהוא בדרך, המוח שלה - אותו תלמיד שקדן שנבהל מציון 99 - הפך צלחת עדשים לטיוטה של הסכם שלום. הניסיון של התת-מודע להגן עליה מחרדה, תירגם בחירה זעירה במדף לצעד מסוכן מול תהום.

תמי, שלא מתיימרת להיות מומחית גדולה, אבל כבר עברה כברת דרך ולמדה להפעיל מחשבה שנייה, זיהתה שהמחשבות שלה פשוט רצות במעגלים. היא עצרה, לקחה נשימה עמוקה ושינתה תדר בשאלה פשוטה: 'איזו בחירה פשוט תזיז אותי מטר אחד קדימה?' לא מה מושלם, אלא מה מביא קצת שקט.

היא זרקה את העדשים לעגלה והמשיכה לצעוד בקלילות.

הערב, כצפוי, לא הסתיים בפרס ישראל לבישול. המרק יצא קצת סמיך, הקטן הודיע ש"זה נראה כמו בוץ" והעדיף פתיתים, והבעל סיים צלחת אחת ולא הראה נכונות לנוספת... אבל תמי חייכה לעצמה בסיפוק. הבית לא קרס, המעבר בסופר התפנה, והכי חשוב, שריר הבחירה החופשית שלה גדל עוד קצת. בחיים אין ציון 100 על עדשים. מקסימום? יצא מרק קצת אחרת, והעולם ימשיך להסתובב מצוין, רק עם הרבה יותר שקט בראש.