תרצו לשמוע או לא - כשהייתי מאורסת, כמה ימים לפני החינה איבדתי את טבעת האירוסין שלי, בפעם השנייה. לא ידעתי איזה פרצוף יהיה לי לבוא לחינה בלי הטבעת שקנו לי.
אז אחרי שבפעם הראשונה מצאתי אותה, בפעם השנייה כשאיבדתי אותה, זה היה נראה די אבוד. איבדתי אותה ביום גשם חורפי, כשבחוץ ירד גשם זלעפות. לא היה נראה ששום סיכויי לטובתי.
"אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין - עד שבא הקב"ה והאיר את עיניהם של ישראל": רבי רפאל אבוחצירא מעלה את השאלה למה אנחנו אומרים את הציטוט הזה כשנאבד לנו משהו?
והוא עונה: "כי גם בפרטים הקטנים שאנחנו לא מוצאים, המשפט הזה בא להדגיש לנו שאפילו שם נמצא ה', אפילו שם ה' איתנו, שאפילו על הדברים הכי קטנים שלנו אנחנו לא יכולים להיות אחראיים".
***
אבידה, המילה אבידה משתייכת לשני מקומות - זמן וחפצים.
על פריט שנאבד לי, אני חייבת להרים עיינים לשמיים ולהודות בפני עצמי - זה ה'. ה' אחראי פה להכל.
לעומת זאת, על זמן שנאבד (שהרי "אין אבידה כאבידת הזמן"), אני אחראית. הפשלה היא שלי בלבד. אם החלטתי "להשקיע" עוד רגע בטלפון, במחשב, או בהשטטות חסרת תועלת, או שהחלטתי לנצל את הרגע בשביל להעלות את עצמי למקום יותר טוב. להיות נוכחת בסיטואציה במלוא המשמעות.
אז אני מתפללת על עצמי, שאדע לנצל כל רגע ורגע באמת ובתמים. לדעת, ששום פריט אינו יכול להיות תחת תחום אחריות שלי אם ה' לא מחליט בכל רגע להשאיר אותו אצלי.
ואם מדברים על להשאיר - אז אם ה' השאיר אותי פה בעולם עוד רגע, אז יש דבר אחד שאני אחראית עליו. ותנחשו מהו.
