במשך שנים רבות חשבתי שאני עצלנית. עצלנית, פשוטו כמשמעו, שאין בי שום כוח ורצון, או מוטיבציה להתקרב לדף. וסביר להניח שמה שיצא לי יהיה גרוע. אז לקחתי צעד ואולי שניים אחורה.
חשבתי שהציירים האמיתיים, המוכשרים באמת, הם פשוט הרבה יותר זריזים וחרוצים ממני.
ובמשך שנים, קניתי ערמות על ערמות של חומרי ציור (כדי להגיע לתוצאה טובה יותר, כן?) אז בין דפים מיוחדים, ובין כל מיני סוגי צבעים שקניתי במאות שקלים, לא נגעתי אף פעם בהם.
***
לאחרונה, הקב"ה האיר לי נקודה מסוימת - ציור לא שווה עצלות. לא נעים להגיד (ואולי מי שיקרא את זה קצת יכעס עליי) אבל ציירים בפוטנציאל הם לא עצלנים, הם פשוט פחדנים.
שנייה, תנו לי רגע להסביר את עצמי - מדובר באנשים שמפחדים ליצור, הם מפחדים ממה יגידו, הם מפחדים ממה שהתוצאה שתצא להם, והם הכי הכי מפחדים שוב לא להיות מרוצים מעצמם.
אז באופן לא רצוני, הם מעדיפים להשתיק את הרצון המתוק הזה.
הם חושבים שליצור זה מיועד לאנשים שמבינים גדולים, "מומחים", אבל למען האמת, הציירים האמיתיים ניגשים לציור מתוך כיף, כמו ילד קטן שהולך לקשקש משהו.
אז בפעם הבאה שאת רוצה ליצור משהו מורכב, דבר ראשון - תהרסי את הדף, במעין מסגרת לא מוסברת. במעין קשקוש. תתחילי עם הרצון שלך לקחת צבע ולהרוס את הדף.
כי כדאי להיות צייר גדול, צריך קודם לעבור תחת השער הפחות יפה של עולם הציור.
