יום אחד נכנס אופנוען לחנות של רפד עור. "תגיד", פנה לרפד, "כמה יעלה לי לתקן את הריפוד באופנוע?"
" 150 שקל!" ענה הרפד.
האופנוען תפס את הראש והחל לבכות. הרפד לא הבין: "באת לי פה עם אופנוע ששווה עשרות אלפי שקלים, ואתה בוכה לי על 150 שקל?"
לאחר רגע, התרכך הרפד והתעניין: "תגיד, אח שלי, מה הסיפור? אני יכול לעזור לך?" ענה האופנוען: "תראה, על האופנוע הזה חלמתי מגיל 16 . חסכתי עבור זה שקל לשקל. באותו יום שהלכתי להוציא אותו מהסוכנות, ישבתי עם חברים לחגוג את האירוע במסעדה. אני יושב לאכול אבל לא מוריד את העיניים מהאופנוע. לפתע, שלושה בחורים צעירים מוציאים אולר מהכיס, ומתחילים לקרוע ממנו את הריפוד. קמתי באינסטינקט והתחלתי לרוץ אחריהם. עד שהם התפצלו… המשכתי לרדוף אחרי אחד מהם, השגתי אותו, הרמתי את היד עם הקסדה והכיתי אותו בראשו.
ההמשך כבר היה די צפוי: מהומה, יללות של סירנות, שוטרים, אזיקים, ניידת, מעצר. פתאום תפסתי את עצמי. אני יושב במעצר כשמסביבי פושעים מנוסים. 'מה אני עושה כאן? מה בכלל קרה לבחור שהכיתי? האם הוא חי או חלילה…?' בחקירה הראשונה כבר קיבלתי תשובה.
מסתבר שפגעתי לו בעצב רגיש והוא יישאר נכה לכל החיים. הוא יוכל להתנייד רק על כיסא גלגלים…"
האופנוען הרשה לעצמו להתייפח דקות ארוכות, ואז המשיך: "תראה, לפי החוק אני צפוי לקבל עונש כבד מאוד. אבל זה כלום ושום דבר לעומת העונש האמיתי שקיבלתי - ייסורי מצפון שהתיישבו לי על העורק הראשי בלב ולא נותנים לי מנוח. הרסתי את החיים שלי בגלל מעשה פזיז אחד. ועכשיו… עכשיו אתה מספר לי שכל זה נגרם בשביל 150 שקל, איך אני לא אבכה?"
אחים יקרים, כל הצער שאנחנו עוברים כמעט 2,000 שנה, כל הגלות הזאת שאנחנו נמצאים בה, היא בגלל מה? בגלל שנאת חינם!
עם ישראל לא צריך עוד סיבה לשנוא. עם ישראל צריך סיבה אחת נוספת לאהוב. כי בסופו של דבר, כל מה שאנחנו צריכים כדי להתחיל לתקן זה רק קצת ויתור, קצת סבלנות, וקצת אהבת ישראל.
