פילים בנמיביה, רכיבה על סוסים, מסע במדבר וישיבה על גמל עם כוס מיץ. עבור ארבעת ילדי משפחת פלטייה, אלה לא היו רק חוויות מטיול משפחתי, אלא חלק ממסע שנועד להותיר בזיכרונם כמה שיותר מראות מן העולם.
במשך כשנה עברו אדית למאי וסבסטיאן פלטייה עם ילדיהם בין ארצות ויבשות. הם ביקרו בזמביה, טנזניה, טורקיה, מונגוליה ואינדונזיה, נסעו ברכבות, רכבו על סוסים וגמלים ופגשו מקרוב פילים, זברות וג'ירפות. המסע יוצא הדופן של המשפחה הקנדית תועד והפך לסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק.
מאחורי הטיול המרהיב מסתתר סיפור משפחתי מטלטל. שלושה מארבעת ילדי המשפחה, מיה, קולין ולורן, אובחנו עם רטיניטיס פיגמנטוזה, מחלה גנטית ניוונית שפוגעת ברשתית ועלולה להוביל במשך השנים לפגיעה קשה בראייה ואף לעיוורון. בנם ליאו אינו סובל מהמחלה.
הסימנים הראשונים הופיעו כאשר מיה הייתה בת שלוש. הוריה הבחינו שהיא מתקשה לראות בחשכה, ובגיל שבע היא קיבלה את האבחנה. בהמשך התברר כי גם שני אחיה הצעירים מתמודדים עם אותה מחלה.
"הילדים רואים היום אבל הראייה שלהם צפויה להידרדר עם השנים. אין שעון שסופר לאחור ואין תאריך שבו אפשר לומר שהכול ישתנה. רק הידיעה שהעולם כפי שהם רואים אותו עכשיו לא בהכרח ייראה כך בעתיד", אמרו ההורים בראיון שנעשה איתם ב"גארדיאן".
בתחילה ניסו ההורים להכין את מיה לאפשרות שראייתה תיחלש וללמד אותה ברייל. אלא שבאותו זמן היא עדיין ראתה היטב, והלימוד לא היה טבעי עבורה. בהמשך הוצע להם לחשוף את הילדים למראות רבים ככל האפשר, כדי להעשיר את הזיכרון החזותי שלהם.
אדית החליטה שלא להסתפק בתמונות. אם הילדים צריכים להכיר ג'ירפה, היא רצתה שהם יראו אותה במציאות. אם חשוב שיזכרו מדבר, היא רצתה שירגישו את החול תחת רגליהם ויצפו בשמש שוקעת מול עיניהם.
"המוטו שלנו היה, במקום ללמד אותם איך נראה מדבר באמצעות מסך, למה לא לתת להם לעמוד באמצע אחד כזה, להרגיש את החול ולראות את השמש שוקעת מול העיניים?", מדגישים ההורים, שהחליטו פה אחד לתכנן מסע מסביב לעולם, כדי לצבור כמה שיותר חוויות חזותיות אצל הילדים שלהם.
כל אחד מהילדים הביא למסע את המשאלות שלו. מיה ביקשה לרכוב על סוס, ואילו לורן רצה לשתות מיץ כשהוא יושב על גמל. ההורים השתדלו להגשים גם את המשאלות הקטנות והילדותיות הללו.
אך המסע לא נועד רק לשמור בזיכרון נופים ובעלי חיים. אדית וסבסטיאן ביקשו ללמד את הילדים כיצד להסתגל למצבים לא מוכרים, להתמודד עם אתגרים ולבטוח ביכולתם להמשיך קדימה.
"המסע נועד למלא את הזיכרון שלהם בנופים, אבל גם לבנות בהם עצמאות וביטחון לקראת החיים החדשים שעתידים להגיע", היא מסבירה.
למרות המחלה המרחפת ברקע, ההורים סירבו להפוך את הטיול למסע פרידה. הם לא רצו שילדיהם יביטו בכל שקיעה מתוך חשש שאולי בעתיד לא יוכלו לראות אותה. מבחינתם, המחלה עשויה להשפיע על העתיד, אך אסור לה להשתלט על ההווה.
"לא רצינו שהילדים יעצרו מול כל שקיעה ויחשבו, כמה חבל שיום אחד לא נראה אותה. הם עדיין ילדים ולא רצינו לתת למחלה להגדיר את ההווה שלהם, רק בגלל שהיא עלולה להגדיר חלק מהעתיד שלהם. אנחנו רוצים שהם יזהו את הטוב שקיים עכשיו, ויודו עליו. זה ייתן להם כוח להתמודד עם כל מה שיצטרכו לו בעתיד", היא מסכמת.
הסיפור של משפחת פלטייה מעניק משמעות מוחשית לברכה שרבים אומרים בכל בוקר, לעיתים כמעט מבלי לעצור ולהתבונן בחסד הגדול שמאחוריה: "ברוך אתה ה' פוקח עיוורים".
