בגיל 28 הנחתי תפילין לראשונה, ואז הרב הפתיע אותי ברחוב

גדלתי יתום מגיל שלוש. אמא שלי נפטרה, ואחרי זמן קצר גם אבי. נשארתי ילד קטן בעולם גדול מדי. גדלתי אצל סבתא שלי, שניסתה למלא את החסר. היא נתנה לי בית, חום ואהבה. אבל דבר אחד לא היה שם. חיבוק של אבא. חיבוק של אמא.

עם השנים גדלתי, יצאתי לעבוד וניסיתי לבנות חיים. אבל תחושת החסר ליוותה אותי לכל מקום. גם כשהסבתא והסבא נפטרו נשארתי לבד. היה לי כמעט הכול, אבל לא היה לי החיבוק שכל ילד צריך. עד ליום שבו הכול השתנה.

עברתי בפתח תקווה וראיתי דוכן של חב"ד. הרב הסתכל עליי, חייך בעדינות ושאל: "תרצה להניח תפילין?". עצרתי. ניגשתי. לא תכננתי דבר, אבל מצאתי את עצמי מספר לו בקצרה את סיפור חיי.

הרב הקשיב. לרגע אחד שתק. ואז, בלי לומר מילה, קם וחיבק אותי. באותו רגע הרגשתי שהבדידות שליוותה אותי שנים מתחילה להיסדק. "אתה בן של מלך", הוא אמר. "אתה לא לבד".

ואז שאל אותי: "עשו לך פעם בר מצווה?". לא, השבתי. הרב חייך. "אז היום אנחנו חוגגים לך בר מצווה".

בפעם הראשונה בחיי התעטפתי בטלית גדול. לראשונה הנחתי תפילין. הרגשתי עטוף בקדושה ובחום שלא הכרתי. הרב זרק סוכריות על ראשי, ואנשים שעברו ברחוב עצרו, מחאו כפיים וחייכו. כך, בגיל עשרים ושמונה, חגגתי בר מצווה בפעם הראשונה בחיי.

אחר כך אמר לי הרב: "לך לפינה. דבר עם הקדוש ברוך הוא". עמדתי שם. לא ידעתי איך מתפללים. רק לחשתי: ריבונו של עולם, אני לא יודע להתפלל. אני יודע רק דבר אחד. שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד.

ובאותו רגע נשברתי. בכי של שנים פרץ ממני. פתאום הרגשתי שאני כבר לא לבד. כאילו הקדוש ברוך הוא מחבק אותי.

ואז הרב אמר לי: "דע לך, הגמרא אומרת שיש שלושה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. ועל כך אומר דוד המלך: 'כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני'". ואז הוסיף: "בורא עולם אינו עוזב אף יהודי לעולם".

מאותו יום הכול השתנה. היום אני מניח תפילין בכל בוקר. בכל פעם מחדש אני מרגיש את החיבוק של הקדוש ברוך הוא. ובזכות התפילה זכיתי להקים בית נאמן בישראל, בית של תורה.