הרב ארז קדוסי בסיפור שלא ישאיר אתכם אדישים: סליחה שעלתה ביוקר

באמצע שיעור שגרתי בכיתה תורנית, מול תלמידים צעירים שהיו שקועים בלימוד, נכנס נער באיחור קל. המחנך לא המתין להסבר, לא שאל לשלומו, אלא הגיב מיד בבוז. לנוכח מבטי כל התלמידים, הוא השפיל את התלמיד בלשון קשה, בפנים חתומות, ללא חמלה. הילד עמד מולה המום, פניו האדימו, הוא הביט סביב ולא ידע היכן לקבור את הבושה.

מאותו רגע נחרט בזיכרון אותו דימוי שלא ימחה: עיני ילדים מביטות, פה של מורה מטיח, ולב של ילד שנשבר. מה שנראה באותן דקות כמקרה חולף, התברר לימים כפצע נפשי עמוק שנשא התלמיד עמו לאורך השנים.

עם הזמן, מצבו של הילד הלך והחמיר. העצב הפך לשתיקה, השתיקה הפכה לדיכאון, ותחושת הערך העצמי נשחקה. גם בבגרותו, כאשר הגיעה שעתו להקים בית, הוא לא הצליח. הבדידות שבלב הפכה למציאות, והטראומה הילדותית חנקה כל אפשרות לפתוח דף חדש.

שלושים שנה אחר כך, המחנך מתעורר

הזמן חלף, והתלמידים מאז הפכו לבוגרים. באחד הימים, אותו מחנך שהשפיל, ביקש לארגן פגישת מחזור. הוא חיפש את בוגריו, העלה זיכרונות, ואז עלה שמו של אותו תלמיד. לפתע שטפה את לבו הבנה ברורה: המעשה הקטן ההוא, שביצע בשעת כעס, הפך לאבן נגף בחיי תלמידו.

הוא לא היסס. יצא לדרך, חיפש את כתובתו, הגיע לביתו. ומה שראה שם נחרת בו עמוק. התלמיד, כעת גבר בן ארבעים, ישב בדומייה. פניו כבויות, מבטו מושפל, נשימתו כבדה. המחנך התקרב וביקש סליחה. הוא בכה. ביקש שוב. שוב ושוב.

אך התלמיד ישב שותק. הוא לא הרים את עיניו. הוא לא השיב. עד שלבסוף אמר בשקט: אני מוכן למחול, בתנאי אחד. כפי שהשפלת אותי בפני כל חבריי, כך תבקש סליחה מולם. רק כך אמחול בלב שלם.

המחילה שעלתה הון

המחנך קיבל. הוא חזר אל רשימת תלמידיו הישנים, חיפש אחד אחד. רבים מהם התפזרו בעולם, חלקם בארצות הברית, אחרים באירופה. לאחר בירור קצר התברר כי עלות ההבאה של כולם לארץ תעמוד על יותר מעשרים אלף דולר.

המורה, שעמד נרגש, נכנס לשאול את פי אחד מגדולי הדור. הוא פרש בפניו את התנאי. האם עליי להוציא סכום כה גדול כדי לזכות למחילה, שאל.

הרב הביט בו והשיב. אם היית, חס ושלום, דורס ילד והוריו היו מגישים נגדך תביעה, האם לא היית משקיע סכום כזה כדי להימנע ממאסר?

אם כן, מה רבה חובתך להשקיע כסף זה, לא עבור העולם הזה, אלא כדי להינצל מדין שמים. אל תסתכל על המחיר הכספי, אלא על ערך המחילה.

לא כל פצע נסגר עם הזמן

הרב ארז קדוסי, שפרסם את הסיפור, הדגיש את המסר העמוק. אנו נוטים לחשוב שהזמן מרפא. אך לא תמיד זה נכון. יש פצעים שלא מתרפאים. יש השפלות שנחרטות. יש מילים שממשיכות להדהד גם אחרי עשורים.

וכפי שנכתב בפרקי אבות, המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. דברי חז"ל ברורים. לא דרשניים. לא מטאפוריים. אין לו חלק. עד שיבקש מחילה.

ימי הסליחה, זמן של חשבון

אנו ימים ספורים לפני ראש השנה. בכל רחבי הארץ נפתחים בתי הכנסת באמירת סליחות. אנו עומדים מול בורא עולם, לב שבור, קול חרד. מבקשים סלח לנו, מחל לנו, טהר אותנו.

אבל יש דבר אחד שגם יום הכיפורים אינו מכפר עליו, פגיעה באדם אחר. אדם שפגענו בו, אדם שפנינו ממנו, אדם שלא בקשנו ממנו סליחה, עליו אין כפרה עד שנסיר את האבן מליבו במילים שלנו.

זה הזמן לעצור. לחשוב. לחפש. גם אם עברו שנים. גם אם איננו בטוחים. גם אם לא הייתה כוונה. כי לעיתים הפגיעה לא תלויה בכוונה, אלא רק בתוצאה.

ומי ייתן, שבזכות תשובה, סליחה ומחילה, נזכה כולנו יחד לשנה של רחמים, שלום ונחמה.

מזכה הרבים, הרב ארז קדוסי