להאמין זה לא מספיק: למה עבודת המידות היא המפתח למנוחת הנפש?

מהי אמונה? איך אמונה יכולה לעזור לאדם לרפא את עצמו?

אמונה אינה רק ידיעה שיש בורא עולם.

אמונה היא גישה שתעזור לאדם לחיות גם כשאין ודאות מלאה. הוודאות אינה קיימת בעולם. אין ודאות אם יהיה האדם בריא, או אם תמיד יסתדר כלכלית. אין ודאות בעולם בשום תחום.

הרבה מהסבל הנפשי נובע מהרצון לשלוט בכל דבר, לדעת מה יהיה, להבטיח שלא יהיו טעויות, הפסדים, אכזבות או כאב. אבל החיים אינם בנויים כך.

אמונה היא היכולת לומר:

"אני אעשה את המוטל עליי, אבל לא הכול בידיים שלי.

אני אחראי על המאמץ וההשתדלות, אבל לא על כל התוצאות.

אני יכול לחיות גם עם שאלות שאין לי עליהן תשובה."

לכן אמונה יכולה לרפא את האדם.

לא משום שהיא מוחקת את הכאב, אלא משום שהיא מורידה מהאדם משקל שהוא מעולם לא היה אמור לשאת.

אדם חרד מנסה להחזיק את העולם.

אדם מאמין מבין שהעולם מוחזק גם בלעדיו.

אדם הרודף שלמות חושב שהכול תלוי בו.

אדם מאמין יודע שהוא צריך להשתדל, אך לא להיות מושלם.

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך."

כלומר, תישא את האחריות שלך, אבל אל תישא את כל העולם על הכתפיים.

אמונה אינה תשובה לכל השאלות.

אמונה היא הכוח להמשיך לחיות, לפעול ולשמוח גם כשלא קיבלנו את כל התשובות.

וככל שאדם מוותר על הצורך לשלוט בהכול, כך גדל המקום לאמונה. וככל שגדל המקום לאמונה, כך קטנה החרדה וגדלה מנוחת הנפש.

אך אם נעמיק, נבין שהאמונה צריכה "כלי" כדי שהיא תוכל לבוא לידי ביטוי.

התכונות הן הכוחות הנפשיים הקבועים יחסית, שדרכם האדם חושב, מרגיש ופועל.

אותו אירוע יכול לפגוש שני אנשים, וכל אחד יגיב אחרת, בגלל התכונות שלו.

דוגמאות לתכונות:

סבלנות או קוצר רוח.

ביטחון או חששנות.

גמישות או נוקשות.

נדיבות או קמצנות.

אחריות או פזיזות.

ענווה או גאווה.

חברותיות או הסתגרות.

התמדה או ותרנות.

רוב התכונות אינן טובות או רעות מצד עצמן. השאלה היא המינון והמקום הנכון.

למשל:

זהירות היא תכונה טובה, אבל עודף זהירות הוא כבר חרדה.

וכמו שכתב רבנו בחיי: "מהזהירות, שלא ייזהר האדם יותר מדי."

אהבה לסדר היא תכונה טובה, אבל בעודף היא הופכת לרדיפת שלמות.

חיסכון הוא תכונה טובה, אבל בעודף הוא הופך לקמצנות.

אומץ הוא תכונה טובה, אבל בעודף הוא הופך לפזיזות.

לכן עבודת האדם אינה לבטל את התכונות, אלא לכוון אותן.

כעת, לקשר בין מידות לאמונה.

האמונה אינה תכונה, אלא כיוון חיים.

המידות הן התכונות של האדם, התגובות האוטומטיות והטבעיות שלו, כמו סבלנות, גמישות, ענווה, התמדה או רגישות.

אדם יכול להיות מאמין, אבל עם חרדות, כי יש לו אופי של מי שרוצה ודאות וביטחון, ולכן הוא סובל מתכונת החרדה, למרות שיש לו אמונה.

על זה אמרו חז"ל: "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא". הגנב, על פי המחתרת, קורא וצועק לבורא עולם. הוא מאמין, ופועל באופן הפוך ממה שהוא מאמין בו, כי המידות מנצחות את האמונה.

אמונה היא לא תכונת אופי.

אדם יכול להיות בעל אופי קשה ועדיין להיות מאמין גדול, ואדם יכול להיות בעל אופי נעים מאוד בלי אמונה.

האמונה היא הבחירה לאן לכוון את החיים.

עם זאת, כדי שהאמונה תשפיע על הנפש, היא זקוקה לתכונות מסוימות שיאפשרו לה לפעול.

למשל:

ויתור על שליטה מוחלטת.

יכולת לשאת אי ודאות.

ענווה להכיר שלא הכול אני יודע.

סבלנות לתהליכים.

גמישות מול מציאות משתנה.

לכן אפשר לומר:

האמונה היא האור.

התכונות הן הכלי שמחזיק את האור.

או, בניסוח אחר:

האמונה אומרת שהקב"ה מנהיג את העולם.

התכונות קובעות האם האדם מסוגל לחיות לפי האמונה הזאת.

לכן לפעמים אדם מאמין בכל ליבו, אבל עדיין חרד מאוד. לא מפני שחסרה לו אמונה, אלא מפני שקשה לו מבחינה נפשית לשחרר שליטה, לשאת ספק או לקבל חוסר שלמות.

האמונה היא הכיוון.

המידות הן הרכב שמאפשר להתקדם בכיוון הזה.

לכן רבי ישראל מסלנט חידד לנו את החשיבה ולימד אותנו שמוסר הוא לעבוד על המידות, ולימוד אמונה הוא הגדרת החשיבה הנכונה.

לימוד אמונה מלמד את האדם איך לחשוב.

לימוד מוסר מלמד את האדם איך להיות.

האמונה עוסקת בתפיסת העולם:

מי מנהיג את העולם.

מה תפקיד האדם.

מה משמעות הייסורים.

מהי השגחה.

מהו ביטחון.

המוסר עוסק בתיקון המידות:

כעס.

גאווה.

קנאה.

פחד.

עצלות.

רדיפת כבוד.

רדיפת שלמות.

לכן אדם יכול לדעת היטב את כל יסודות האמונה, ובכל זאת להיות כעסן, חרדן או קנאי.

ומצד שני, אדם יכול לעבוד על מידותיו ולהיות רגוע, סבלני ועניו יותר, אך עדיין יחסר לו עומק בהבנת האמונה.

השלמות היא החיבור בין שניהם:

האמונה נותנת את המפה.

המוסר נותן את היכולת ללכת בדרך.

האמונה מראה לאן צריך להגיע.

המוסר מסיר את המכשולים שמונעים להגיע.

אפשר לומר במשפט אחד:

האמונה מתקנת את ההשקפה, והמוסר מתקן את האישיות.

וכאשר ההשקפה נכונה והמידות מזוככות, האדם לא רק יודע את האמת, אלא גם מסוגל לחיות לפיה.

זו עומק משמעות דברי חז"ל:

"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא."

הגנב, לפני שהוא פורץ לבית, מתפלל לה' שיעזור לו להצליח.

לכאורה, זה אבסורד. אם הוא מאמין בה', איך הוא גונב?

אלא שחז"ל מלמדים כאן הבחנה עמוקה:

אפשר להאמין באמת, אבל לא לחיות לפי האמונה.

הבעיה אינה תמיד בחוסר ידיעה, אלא במידות, ביצרים, בהרגלים ובאינטרסים.

האדם יודע שהדבר אינו נכון, אבל הרצון מושך לכיוון אחר.

לכן רבי ישראל מסלנט אמר שהמרחק בין השכל ללב גדול יותר מהמרחק בין מזרח למערב.

לא חסרה ידיעה, חסרה הפנמה.

לכן לימוד אמונה בלבד אינו תמיד משנה את החיים. צריך גם עבודה על המידות, על ההרגלים, על התאוות ועל היכולת לשאת תסכול ולדחות סיפוקים.

האמונה אומרת מה נכון.

המוסר בונה את האדם שיוכל לחיות את מה שנכון.

לכן הגנב האמין שה' קיים, אבל המידות והרצונות שלו לא היו מתוקנים דיים כדי שהאמונה תנהיג את מעשיו.

לא די שהאמת תהיה בראש.

צריך שהיא תרד אל הלב, ומהלב אל החיים.

השילוב בין אמונה ועבודת המידות.