לא מה שחשבתם: מה שהאדם אומר על אחרים חושף בעיקר את עצמו

על מה שרבנו נאמר: "איש אמונות רב ברכות" (משלי).

הוא איש אמונה נאמן בנושא הכסף, נאמן בנושא המנהיגות. אבל קרח ואנשיו היו שופטים את אב הנביאים, משה רבנו.

מי ששופט את משה רבנו כאילו הוא מחפש כסף, לא מגלה מי משה רבנו. הוא מגלה מי הוא עצמו.

משה רבנו היה "איש אמונות רב ברכות", מדוקדק ונקי בכל ענייני הממון עד הקצה האחרון. אבל בני אדם שמרשים לעצמם לקחת, להצדיק לעצמם "אחוזי ניהול", "מגיע לי", "אני הרי עובד בשביל הציבור" - כשהם רואים מנהיג גדול, הם מפרשים אותו דרך המראה הפנימית שלהם. הם אינם יודעים מה מתרחש בלבו של משה רבנו. הם רק משליכים עליו את עולם הערכים שלהם.

האדם אינו שופט את הזולת רק לפי מה שהזולת עושה, אלא לפי מה שהוא עצמו היה עושה אילו היה במקומו. לכן, הרבה פעמים הביקורת שאדם מטיח באחרים היא בעצם וידוי נסתר, שנאמר בקול רם, על עצמו.

השופט את האחר מגלה מי הוא באמת, מה הוא מחשיב, ממה הוא מפחד ומה הוא היה מתיר לעצמו.

ופעמים האדם מתקשה לראות בעצמו תכונות, יצרים, חולשות או רצונות מסוימים, ולכן הוא שם אותם על אדם אחר.

לדוגמה: אדם שיש בתוכו רצון לכבוד, כסף או שליטה, אבל קשה לו להודות בזה בפני עצמו, עלול לראות בכל מקום אנשים אינטרסנטים, מחפשי כבוד או מחפשי כסף. הוא משוכנע שהוא רואה אמת אובייקטיבית, אבל פעמים רבות הוא בעצם רואה את העולם דרך המשקפיים של עצמו.

למה זה קורה?

כי המוח של האדם לא רואה מציאות נקייה. הוא רואה מציאות דרך הפחדים, הרצונות, הפצעים והערכים שלו.

אם אדם ישר מאוד בכסף, לפעמים הוא יתקשה בכלל להבין איך אנשים גונבים, כי העולם הפנימי שלו נקי. ואם אדם בעצמו נלחם עם פיתוי מסוים, לפעמים הוא יחשוד בכולם סביבו.

זה מעין מנגנון שאומר האדם לעצמו, שהוא מניח הנחת יסוד שאחרים בנויים כמוהו. הוא כמו אומר לעצמו: "אם אני הייתי במעמד הזה, מה הייתי עושה?" ומשם הוא מסיק על האחר.

למשל: "אם אני הייתי מנהל ציבור, אולי הייתי לוקח לעצמי הטבות, כי 'מגיע לי'." ממילא, אני חושד שגם השני עושה כך.

זו הסיבה שפעמים רבות אנשים אומרים משפטים שמגלים עליהם הרבה יותר מאשר על האדם שעליו הם מדברים. לכן, ביקורת חריפה על אחרים לפעמים היא כמו צילום רנטגן של נפש המבקר.

מה שמעורר אצל האדם מחשבות ורגשות, אולי מעורר את האדם להתבונן פנימה בעצמו.