המרוץ לפסגה יצא משליטה: כך נראה האוורסט בשנת 2026

הר האוורסט, שנחשב במשך דורות לסמל של נחישות ועמידה מול הבלתי אפשרי, ממשיך לשבור שיאים. אלא שהפעם, השיא החדש מעורר לא מעט דאגה: ביום רביעי האחרון הגיעו 274 מטפסים לפסגה ביום אחד בלבד, נתון חריג שממחיש עד כמה ההר הגבוה בעולם הפך בשנים האחרונות לצפוף, ממוסחר ומבוקש מאי פעם.

הנתון הדרמטי מגיע לקראת ציון 30 שנה לאסון הקטלני שאירע במאי 1996, ומחדד את ההבדל העצום בין עולם הטיפוס ההרואי של העבר לבין המציאות הנוכחית, שבה האוורסט הפך ליעד תיירותי יוקרתי. לפי הפרסום היום (ראשון) ב-CNN, ממשלת נפאל הנפיקה השנה מספר שיא של אישורי טיפוס, מה שהוביל לכ-900 העפלות לפסגה בעונה אחת בלבד.

אנשי מקצוע בתחום מתארים את הטיפוס על האוורסט כ"חגיגה של סבל", מסע שמותח את גוף האדם עד קצה גבול היכולת. אלא שבשנים האחרונות הפך הסבל הזה למוצר צריכה יקר במיוחד. עלות משלחות הטיפוס נעה כיום בין 40,000 דולר בחברות הזולות, ועד 300,000 דולר עבור שירותי פרימיום.

הביקוש העצום יצר עומס חסר תקדים על ההר, שכבר תועד בעבר בתמונות ויראליות של פקקי תנועה אנושיים בדרך אל הפסגה. גאי קוטר, מנכ"ל חברת "Adventure Consultants", שטיפס על האוורסט חמש פעמים, מזהיר מפני התרחבות התעשייה והשלכותיה: "יש דוגמאות לקבוצות מסוימות שיש להן עד 60 לקוחות. זה פשוט מייצר הרבה יותר לחץ על אנשים שנעים מעל ההר, וזה מוביל ליותר מקרי מוות".

לדבריו, כיום פועלות כ-1,200 חברות שונות שמציעות טיפוס לאוורסט, אך חלק מהחברות הזולות פועלות בצורה שמעלה חשש ממשי לבטיחות המטפסים. "לאנשים נאמר 'אתם לא באמת צריכים לדעת איך לטפס על הרים, אנחנו נלמד אתכם תוך כדי תנועה', והאנשים האלה מודרכים על ידי אנשים שלא יודעים איך ללמד".

אחד השינויים המרכזיים שמבדילים בין האוורסט של היום לבין זה של העבר הוא תחום חיזוי מזג האוויר. מודלים מתקדמים מאפשרים כיום למפעילי המשלחות לזהות חלונות זמן בטוחים יחסית בחודש מאי, ולתזמן בהתאם את העלייה לפסגה. וויל קוקרל, מחבר הספר "Everest Inc", הסביר כי רמת החיזוי כיום כה מתקדמת, עד שאסון במתכונת של 1996 "באמת לא יכול לקרות שוב".

אלא שהסכנה הישנה, מזג אוויר קיצוני ובלתי צפוי, הוחלפה בסכנה אחרת: צפיפות קשה בגבהים שבהם כל דקה עלולה להיות קריטית. גילג'ה שרפה, אחד ממטפסי ההרים הידועים בעולם, שביצע יותר מ-50 חילוצים בגובה רב, מזהיר מפני ההשלכות של פקקי התנועה ב"אזור המוות", בגובה של מעל 8,000 מטרים.

"יותר תנועה זה יותר מסוכן. חמישה בקבוקי חמצן זה יותר ממספיק, אבל לפעמים בגלל עומסי התנועה אתה הולך להיתקע שם למעלה, והם הולכים להישאר בלי חמצן. אז הם לא יכולים לרדת".

לצד הצפיפות, מתפתחת בשנים האחרונות גם מחלוקת חריפה סביב השימוש הגובר במסוקים. מטפסים רבים בוחרים לוותר על הטרק הרגלי חזרה ממרגלות ההר, וטסים במסוק ממחנה הבסיס לקטמנדו. במקרים אחרים, יש מי שמבקשים פינוי מוסק ממחנה 2, בגובה של כ-6,400 מטרים, לאחר שכבר ירדו מהפסגה.

קוטר מותח ביקורת חריפה על התופעה ואומר: "כל מי שטס החוצה ממחנה 2 לא באמת טיפס על ההר".

האסון של 1996 נחשב עד היום לנקודת מפנה בתולדות האוורסט. ב-10 במאי אותה שנה פגעה סערה עוצמתית ובלתי צפויה ביותר מ-30 מטפסים, שנותרו תקועים בגובה עצום, בחשיכה, במחסור בחמצן ובטמפרטורות של מינוס 40 מעלות. שמונה בני אדם נהרגו באותה יממה, שנחשבה אז לקטלנית ביותר בתולדות ההר.

גם מבנה תעשיית הטיפוס השתנה באופן משמעותי. בעבר, חברות מערביות היו אלה שניהלו את רוב המשלחות, בעוד בני השרפה המקומיים שימשו בעיקר כסבלים ומלווים. כיום, דור חדש של מפעילים נפאליים, משכילים ומוסמכים, מוביל את התעשייה על ההר. מטפסים מקומיים כמו קאמי ריטה שרפה, ששבר השנה את שיאו האישי והגיע לפסגת האוורסט 32 פעמים, אחראים על קביעת החבלים, הלוגיסטיקה והניהול בשטח.

השינוי הזה הכניס כסף רב לאזור חבל קומבו וסייע לפיתוחו, אך לצדו נמשכות גם הסכנות. משבר האקלים מגביר את חוסר היציבות של הקרחונים, ובמיוחד של מעבר ה"קומבו אייספול", שנחשב לחלק המסוכן ביותר במסלול. מפולות השלגים בשנים 2014 ו-2015, שגבו את חייהם של עשרות עובדים נפאליים, המחישו את גודל הסכנה.

במקביל, גוברת הטענה כי האוורסט חצה קו ברור בין ספורט אתגרי לבין תרבות צריכה ראוותנית. במציאות הנוכחית, כסף יכול לקנות כמעט כל הישג פיזי, כאשר לקוחות עשירים מגיעים אל הפסגה בסיוע צמוד של מדריכים, גם כאשר חסר להם ידע בסיסי בטיפוס ובהישרדות בתנאים קיצוניים.

על רקע הביקורת, הפרלמנט הנפאלי מקדם כעת חקיקה שתחייב כל מטפס להציג ניסיון קודם בטיפוס על פסגה בגובה 7,000 מטרים, כתנאי לקבלת אישור טיפוס לאוורסט.

למרות המסחור, הצפיפות, זיהום הסביבה והחשש שהדרך אל הפסגה הפכה למלכודת תנועה מסוכנת, האוורסט נותר אחד ממוקדי המשיכה הגדולים בעולם. עבור נפאל, הוא גם מנוע כלכלי משמעותי שמעסיק כמיליון בני אדם בתחום. עבור המטפסים, הוא עדיין מסמל את השאיפה האנושית העתיקה לעמוד על גג העולם.