בגלל מילה אחת, תלמיד הישיבה המצטיין איבד את עולמו

הקדוש ברוך הוא ברא בעולמו אין ספור כוחות וכלים שניתנו לאדם כדי שיעבוד בהם את בוראו ויגלה את כבודו בעולם.

מבין כל הכלים שנמסרו ביד האדם, נדמה שאין כלי נשגב, עוצמתי ופלאי יותר מהפה והלשון.

באמצעות הלשון יכול האדם להתרומם אל הפסגות הרוחניות הגבוהות ביותר. ללמוד את תורת ה', לשפוך שיח לפני קונו בתפילה, לברך ולהזכיר שם שמים, לעודד לב נשבר, לשמח אדם עצוב ולהחיות רוח שפלים.

במילים פשוטות: הלשון יכולה להיות אחד הכלים הגדולים ביותר לגילוי אורו של הקדוש ברוך הוא בעולם. אך דווקא משום מעלתה העצומה, כאשר אדם משתמש בלשונו לרעה, החורבן גדול ונורא שבעתיים. במקום לקחת את המתנה האלוקית הזו ולעשות בה את רצון ה', הוא משתמש בה כדי לגרום צער, לפגוע, להשפיל ולהרוס בבניו ובנותיו של הקדוש ברוך הוא.

כמה חמור הוא הדבר, שאדם נוטל כלי שנועד לקדושה ומשתמש בו נגד רצון הבורא. לא לחינם אמרו חז"ל שעוון לשון הרע שקול כנגד שלוש העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בשלוש העברות הללו יש מעשה גשמי, מוחשי, שבו האדם מעורב בגופו, ואילו בלשון הרע נדמה לאדם שאין כאן אלא כמה מילים בלבד - אך אותן מילים עלולות להמיט חורבן, כאב וסכנה ממשית על בריותיו של הקב"ה.

סיפור מצמרר ממחיש עד כמה מילה אחת יכולה להחריב עולמות ולגזור את גורלו של אדם עד היותו בלתי הפיך כמעט.

במשך שנים היה יושב סמוך לציונו של רבי שמעון בר יוחאי אדם שנראה כאבוד לחלוטין, מבולבל, נראה כשיכור תמידי. האנשים שראו אותו התרחקו ממנו ופחדו מפניו.

יום אחד עבר שם אחד מגדולי ישראל, התבונן בו, ולמרות המראה החיצוני ראה בפניו אור מיוחד, פנים של בן תורה. הוא בירר וגילה שמדובר בתלמיד מצטיין מישיבת פוניבז', אחד המובחרים שבחבורה. אלא שכשהגיע לפרקו, התקשה למצוא את זיווגו.

שנים רבות ניסה והמתין, עד שלבסוף, סמוך לגיל ארבעים, נקבעה חתונתו בשעה טובה.

בשבת שלפני החתונה, כשישבו בני משפחת הכלה, שאל אחד הקרובים את אבי הכלה: "נו, מי בר המזל שזכה?".

האב השיב בשמו של החתן, ואותו אדם הגיב בזלזול במילה אחת: "נו...". מילה קטנה אך מלאה בלעג.

אותה מילה חלחלה לליבה של הכלה, שעוררה מחדש את ספקותיה ובמוצאי שבת החליטה לבטל את השידוך.

כאשר שמע זאת החתן, ליבו נשבר בקרבו. הוא נסע למירון, בכה ללא סוף ומרוב שבר מצא מפלט בשתייה חריפה. כך, במשך שנים ארוכות, חי כאדם שבור, בורח מן המציאות.

וכל זאת בגלל "נו" אחד מיותר. מילה אחת החריבה בית, החריבה נשמה, ואולי דורות שלמים שלא יבואו לעולם.

חז"ל מתארים במדרש את עומק הסכנה שבלשון: רבי שמעון בר יוחאי שאל מדוע לא נבראו לאדם שתי פיות, אחת לדברי תורה ואחת לדברים בטלים.

והשיב לו הקדוש ברוך הוא: לשון אחת בראתי, רכה וללא עצם, שוכבת, מוקפת שני מחסומים, שיניים ושפתיים, ואף על פי כן היא מחריבה את העולם. ואילו היו לאדם שתי לשונות, היה מחריב את העולם הזה ואת העולם הבא.

והנה מרים הנביאה, אחותו המסורה של משה רבנו, גדול הנביאים, שדיברה על משה רבנו לא מתוך רוע או רכילות אלא מתוך אהבה ורצון להבין, ובכל זאת נענשה בצרעת לעיני כל ישראל.

אם כך נענשו גדולי עולם, כמה עלינו להיזהר בלשוננו, לשמור עליה מכל משמר, ולהשתמש באופן מושכל במתנה האלוקית הזו אך ורק לתורה, לתפילה, לחסד ולשלום כמאמר החכם מכל אדם.

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. שבת שלום!