דמות של התמדה נדירה: רשמים מהמעמד המרגש לזכר רבי עמרם אזולאי זצ"ל

יש דמויות שלא צריך להאריך עליהן בדברים - כזה היה מרן הגאון הצדיק רבי עמרם אזולאי זצוק"ל, שנשא על שכמו את הכתר הנדיר - "שר ההתמדה". לא תואר של כבוד בלבד, אלא הגדרה מדויקת של חיים שלמים. מי שידע על אורחותיו, ידע: יהודי שקם בעוד לילה, בשעה שרוב העולם עדיין נתון בשינה, ומתיישב לבדו מול דפי הגמרא, עד שהשחר מפציע - לא מתוך חובה, אלא מתוך דבקות. תורה שהייתה עבורו נשימה ממש.

כבר בילדותו ניכר כי לא מדובר בעוד נער מן השורה. דרכו המשיכה בישיבותיה של ירושלים של מעלה - פורת יוסף המעטירה - שם ספג תורה מרבותיו הגדולים והפך בעצמו לכלי מחזיק ברכה. כל ימיו התרחק מן הכבוד והשררה, ובחר בדרך הישרה: לשבת וללמוד, ללמד ולהשפיע. לא חיפש במה - והפך לבמה של תורה.

לאחרונה, בתוך האווירה הזו, של זיכרון חי ונושם, התקבצו בני תורה, רבנים, תלמידים ואנשי מעשה למעמד מיוחד, כזה שלא שוכחים. לא עוד אירוע - אלא תחושה של כניסה לבית מדרש של מעלה.

תיעוד מלא מהאירוע המרגש

כבר בפתח הדברים הורגשה ההתרגשות. לא הייתה זו התרגשות חיצונית, של טקסיות בלבד, אלא רעד פנימי. כאילו הדמות עצמה מרחפת מעל, מביטה בשקט על כל הנעשה.

דברי הרבנים שנשמעו בזה אחר זה לא היו נאומים רשמיים, אלא עדויות חיות. אחד דיבר על ימי ההתמדה הבלתי נתפסת, על השעות הארוכות שבהן היה מרן שקוע בלימוד עד כדי שכחה מהעולם. רב אחר העלה זיכרונות אישיים, פשוטים לכאורה - אך מלאים אור: הנהגה, מילה טובה, מבט של עידוד. והיה מי שתיאר את אותה שגרה מופלאה - להגיע לבית הכנסת בעוד לילה, לשבת במקום הקבוע, וללמוד כאילו אין עולם מסביב.

בין הדברים נשזרה תחושה ברורה: לא מדובר רק בזיכרון של אדם גדול, אלא בדרך חיים. דרך שאומרת - אפשר להיות מחובר לתורה לא כסיסמה, אלא כמציאות יומיומית.

רגע מיוחד עבר בקהל כאשר בני המשפחה שיתפו. שם כבר לא היה צורך בדרשות. סיפורים קטנים, מבפנים, על חג שבועות שלם של לימוד בלי הפסקה, על אבא וסבא שחי תורה בפשטות שאין בה מאמץ חיצוני.

וכשנגעו בדבר הגדול - הוצאת כתביו לאור - הורגשה תחושת שליחות. מדובר בספר שהוא המשך ישיר של קול התורה שלו. "חידושי רבי עמרם" אינם רק חידושים על הש"ס, אלא מעין חלון קטן אל תוך עולמו של אדם שחי עם כל שורה.

לקראת הסיום האירוע, האווירה השתנתה. ניגונים שעלו מהלב, ריקודים של כבוד התורה. לא שמחה חיצונית, אלא שמחה שיש בה הכרת תודה: זכינו לשמוע, זכינו לגעת, אפילו במעט.

ומי שיצא מן המעמד, יצא עם מחשבה אחת שמלווה אותו: בעולם שממהר כל כך, יש עדיין אנשים - ויש עדיין דרכים - של התמדה, של שקט, של אמת. ומי שנוגע בזה לרגע, כבר לא חוזר בדיוק אותו אדם.

צפו בגלריה מרגשת מהמעמד המרומם: