הוא הפסיד את דירת החלומות, ואז קרה מה שאיש לא ציפה

זוג עם שמונה ילדים. חדר וחצי. בלילה, כשהגיע הזמן לישון, סידרו מזרונים על הרצפה, אחד ליד השני, כמה שאפשר, ועדיין לא היה מספיק מקום לכולם. זו הייתה צפיפות שחדרה לנשמה, לילה אחר לילה, שנה אחר שנה.

ואז נמצאה הדירה. קומה שלישית, שכונה טובה, מרווחת, מחיר זול. כזו שנראית כמו תשובה לתפילות של שנים. האברך הרגיש שהשמים נפתחו. וכל שנותר היה לחתום.

אבל לפני שחתם, החליט לעשות דבר אחד קטן - לברר על השכנים. בתיבות הדואר ראה שם מוכר, שם של חבר מהישיבה שגר בבניין. הוא עלה, נקש בדלת, שאל בנעימות: "איך השכנים? יש שלום בבניין?"

החבר חייך ואמר שהכל בסדר. והאברך יצא עם לב שלם לחתום על חייו החדשים.

אלא שכשהגיע למוכר, קיבל מכה שלא ציפה לה. "מצטער", אמר המוכר בפנים חסרות הבעה, "כבר מכרתי".

"למי?", תהה הקונה המאוכזב.

"לשכן מלמטה. הגיע אחריך ממש, אמר שהוא שמע שאני מוכר - וחתמנו".

ואז הכול התחבר. אותו חבר שהקשיב לשאלות שלו כבר עלה לחתום עוד בזמן שהוא ירד במדרגות. הדירה שחיכה לה שנים נחטפה מתחת לידיו, על ידי מי שחשב שהוא חבר.

כל אדם אחר היה צועק. היה הולך לתבוע. אבל האברך הבליג. לקח את הכאב, עטף אותו בשתיקה, ונשא אותו על עצמו אל הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל.

רבי ניסים הקשיב, הנהן, ואמר את האמת כפי שהיא: "אמנם לא היה ראוי לנהוג כך, אבל מצד דין 'בר מצרא', יש לו זכות קדימה כשכן בבניין".

האברך שמע, קיבל את הדין, והוריד מליבו כל תרעומת באמת ובתמים.

לא עברו שבועיים - ודירה נוספת הוצעה למכירה. באותו בניין. קומה שלישית. גדולה יותר מהקודמת. זולה יותר מהקודמת. והפעם - היא הייתה שלו.

האברך חתם, ועבר לגור בדירה שהייתה טובה מכל מה שחלם עליו. ולא רק זה: הוא גר שם בשלום. בלי מריבות ובלי טינה.

כשמשהו נלקח ממך, בעוול, בכאב, בחוסר צדק - הנטייה הראשונית היא להילחם. להשיב מלחמה. אבל הוויתור הכי קשה הוא זה שפותח את הדלת לברכה הכי גדולה.