חיים ישראל: "על הבמה קורה דבר מדהים - וזה אפשרי גם בחיים האמיתיים"

ימי ספירת העומר תמיד נושאים איתם שקט אחר. לא רק בגלל שממעטים במוזיקה, אלא בגלל הזיכרון. עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, תלמידי חכמים, גדולים בתורה, שלא נהגו כבוד זה בזה.

כל פעם שאני חושב על זה, זה מטלטל. לא מדובר באנשים פשוטים. מדובר באנשים ענקיים. ואף על פי כן, משהו במערכת היחסים ביניהם היה חסר, לפי הבנתנו הדלה. זה מלמד אותי שהבעיה אף פעם לא מתחילה בידע, בכישרון או בהצלחה. היא מתחילה בכבוד. ביחס כלפי האחר.

בעולם שלנו היום הכול מהיר. תגובות מהירות. ביקורת מהירה. שיפוט מהיר. היד קלה מאוד על ההדק. קל מאוד לכתוב מילה פוגעת. קל מאוד לזלזל. קל מאוד לחשוב שאני צודק ולכן השני פחות.

בתור זמר, אני פוגש קהלים מכל הסוגים. דתיים, חילונים, צעירים, מבוגרים. כולם כולל כולם. ועל הבמה קורה דבר מדהים. כולם שרים יחד. באותו רגע אין מחנות. אין ויכוחים. כל חילוקי הדעות שהיו מנת חלקם של האנשים השונים בטרם החלו לשיר, נעלמים כלא היו. יש לב אחד שמחובר לשירה ולמילים. ביחד. ואני חושב לעצמי: אם שיר יכול לאחד לכמה דקות, כנראה שזה אפשרי גם בחיים עצמם.

אהבת חינם זו לא סיסמה. זה לעצור רגע לפני תגובה. זה לפרגן באמת. זה לדעת שלא חייבים להסכים כדי לכבד. ימי העומר הם תזכורת שעם ישראל לא נפל מחוסר כוח. הוא נפל מחוסר רגישות. מחוסר כבוד. מחוסר אהבת חינם.

ואם נבחר להוסיף קצת יותר כבוד, קצת יותר ענווה, קצת יותר לב, אולי נזכה לבנות את מה שהם לא הספיקו. והלוואי ונזכה לכך. כי אהבת חינם, זה מה שעם ישראל צריך. וזה מה שחסר לנו הכי הרבה. שבת שלום.