העשיר גירש את גבאי הצדקה וקיבל תשובה מטלטלת

הנשמה היהודית אינה יודעת מנוחה. גם כשהאדם טרוד בפרנסתו, בעסקיו ובענייני העולם, בעומק לבבו בוערת נקודה טהורה המבקשת את הקרבה אל הקדוש ברוך הוא. אלא שהקִרבה הזו אינה נקנית בנוחות ובנינוחות אלא בעבודה מתוך הקרבה.

בפרשתנו, פרשת ויקרא, נאמר: "אָדָם כִּי יקְַרִיב מִכֶּם". חז"ל עומדים על הלשון: ההקרבה נדרשת מכם. כדי להתקרב אל ה' ולזכות לאורו הגדול, האדם נדרש להביא את עצמו, את חסרונותיו את חולשותיו. לא את מה שנוח, לא את מה שמיותר, אלא את מה שכואב לו מעט לוותר עליו. דווקא שם טמונה עבודת הקרבן.

בעולמנו יש נטייה לחשוב שכשקושי מתעורר הרי זה סימן לכך שמשהו אינו כשורה וכי רצון טוב אמור להביא תוצאה טובה בקלות וללא קושי אבל מבט תורני מלמד אחרת לגמרי. הקושי הוא עדות לכך שהאדם עומד בצומת של צמיחה. כל ניסיון הוא הזמנה לגדלות. כאשר הפרנסה דחוקה, ניתנת לאדם הזדמנות לבטוח. דווקא במצב כה מעורער ששום דבר יציב אינו נראה באופק, זו ההזדמנות הניתנת לאדם לבטוח בה' ולקלוט היטב כי פרנסה מן השמים וכי אנו כיצורים אנושיים קצרי רואי איננו יכולים לעשות דבר מעבר להשתדלות הקטנה שלנו.

כאשר היצר מתגבר, שוב אין כאן סימן לירידה איומה. זו האות לכך שניתנת לנו האפשרות לבחור בין הטוב לבין ההפך המוחלט ממנו, המתחפש ומסתתר בווריאציות שונות. כאשר העלבון צורב ותחושת מחנק עלולה להשתלט על כל המזג, נפתחת לפנינו מדרגת ויתור ומחילה, שבדרך כלל שמורה ליחידי סגולה ובעלי מדרגה.

רבי יהודה היה גבאי צדקה שביקש סיוע מאת אחד עשירי הקהילה. הכיר רבי יהודה היטב את העשיר בטרם פנה אליו וידע כי יש עם מי לדבר וכי הלה מסוגל וגם יכול להירתם למצווה שהגיש לפתחו.

להפתעתו הרבה, נתקל רבי יהודה בזעם העשיר שהתנפל עליו בצעקות: "חצוף! אני עובד קשה, נותן את חיי ולא רואה את משפחתי. באיזו זכות אתה מבקש ממני שאתן לאחרים את מה שעמלתי עליו? אני רשאי להשתמש בו כטוב בעיניי. מה פתאום עליי לפרנס אנשים אחרים שלא התייגעו ולא עמלו ולא עברו את כל כברת הדרך שאני עצמי עברתי עד שהגעתי למעמדי הנוכחי?".

לא נחה דעתו של אותו עשיר עד שקם וגירש את רבי יהודה מביתו, כשקולו נשמע למרחקים, בעודו נוזף בו קולנית: "צא מפה, צא מפה מיד ואל תחזור הנה עוד פעם".

ליבו של רבי יהודה נשבר. כיצד זה קורה, שאל את עצמו, שהממון ניתן לבני אדם שליבם סגור וידם קפוצה. מדוע ולמה עשה כך הקב"ה, התייסר בשאלה. בצר לו פנה אל ה'ישמח משה' ושאלתו הקשה בפיו.

הצדיק ביקש להרגיעו ואמר לו: אין חדש תחת השמש. הגמרא במסכת מנחות אומרת שהעשירים מקמצים בצדקה. ומה הסיבה לכך? הקשה הצדיק וגם השיב: עומק העניין הוא שאין הקב"ה מחפש רובוטים של חסד אלא בני אדם הבוחרים בטוב. אילו הלב היה רחב מאליו - היכן הייתה העבודה הכרוכה במצוות הנתינה. השכר ניתן על התגברות ולא על מתנת חינם שמטביע הקב"ה בברואיו.

המסר הזה זהה לכל אחד מהניסיונות שאנו נתקלים בהם וחווים אותם מדי יום. כאשר קשה לנו לקום לתפילה, כאשר שמירת הלשון דורשת מאמץ, כאשר נתינה כרוכה בוויתור אמיתי. שם בדיוק נרשמות הזכויות הגדולות. "לפום צערא אגרא", לא כסיסמה, אלא כיסוד קיומי.

אל נא ניבהל אפוא מן העלייה התלולה. אדרבה. נשמח בה. היא מהווה עדות לכך שאנו מתקדמים. כל צעד של התגברות מקרב אותנו אל אבינו שבשמים. ההקרבה אינה הפסד. היא הרווח הנצחי והיא הערובה להצלחה.