הרצון לשלוט בהכול לא נובע מכוח, וזה הסיבה האמיתית

הרב אייל אונגר מציע לנו זווית ראייה מרתקת על אחד המנגנונים הנפשיים המורכבים ביותר שמנהלים אותנו ביום יום והוא הצורך בשליטה. כולנו מכירים את התחושה הזו, הרצון העז שהדברים יתנהלו בדיוק לפי התכנית שלנו, שהילדים יקשיבו, שהעבודה תתקדם במסלול הישר ושהבריאות והפרנסה יהיו מובטחים וחתומים. אנו נוטים לחשוב שהשאיפה הזו לשליטה היא ביטוי של עוצמה ושל אחריות, אך מבט מעמיק מגלה תמונה שונה לחלוטין.

למעשה, במקרים רבים מאוד, הצורך לאחוז במושכות בכל מחיר אינו נובע מכוח אלא דווקא מתוך פחד. האדם מבקש לוודא, לצמצם סיכונים ולבדוק שוב ושוב את השטח, מתוך אשליה שאם רק הכל יהיה תחת חסותו הוא יזכה למנוחה. המחשבה הזו היא סוג של מלכודת נפשית. המציאות, מטבעה, היא דבר שאינו ניתן לשליטה אנושית מלאה. ככל שאנו מתאמצים לשלוט יותר, כך אנו הופכים להיות תלויים יותר בנסיבות החיצוניות, מה שמוביל למתח תמידי, דריכות גבוהה וחרדה שמא משהו ישתבש.

השליטה מעניקה לנו תחושת ביטחון רגעית בלבד. זוהי אשליה מתוקה שבצדה מחיר נפשי כבד ומתמשך. אדם שחי בתחושה שהוא חייב לנהל את העולם כולו על כתפיו, מוצא את עצמו מותש וחסר שקט. כאן נכנסת התובנה היהודית העמוקה על כוחה של ההרפיה. עוצמה אמיתית אינה נמדדת ביכולת לכופף את המציאות לרצוננו, אלא דווקא ביכולת להכיל את חוסר הוודאות.

דווקא הוויתור על השליטה המדומה הוא זה שמשחרר בתוכנו אנרגיות פנימיות של עשייה ויצירה. כאשר אדם מבין שלא הכל בידיו, הוא מפנה מקום לגמישות מחשבתית וליציבות נפשית עמוקה הרבה יותר. השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא לא איך נשלוט יותר, אלא מאיזה מקום נובע הצורך שלנו בשליטה. האם אנו פועלים מתוך ביטחון או מתוך חרדה?

היכולת להרפות, לבטוח ולהבין שיש מנהיג לבירה, היא הביטוי הגבוה ביותר של כוח פנימי. זוהי הזמנה לחיים של חירות אמיתית, שבהם השלווה לא תלויה בכך שהכל יסתדר בדיוק כפי שרצינו, אלא בידיעה שאנו מסוגלים להתמודד עם כל מה שיבוא. בסופו של דבר, ההרפיה היא לא ויתור, אלא הצעד הראשון לקראת עוצמה וביטחון עצמי איתן.