"לא מובן מאליו": הלקח מפרשת השבוע שאסור לפספס

לבני האדם יש נטייה מוזרה: כשהכול "דופק" כמו שצריך, אנחנו לא ממש שמים לזה לב. החיים פשוט זורמים, ואנחנו לוקחים את כל הטוב כמובן מאליו.

אבל ברגע שמשהו מהטוב הזה נעלם לרגע - רק אז, בדיעבד, אנחנו מבינים כמה היה לנו טוב.

המציאות הזאת פוגשת אותנו כשאנחנו מתרפקים על העבר, מעלים זיכרונות ומחייכים בערגה. ממש כמו שבני ישראל התגעגעו לשומים ולבצלים מימי העבדות "הנפלאים" במצרים.

בפרשת תצוה שמו של משה רבנו לא מוזכר כלל. ואכן, כולם מתעוררים מיד לשאול: "לאן נעלם משה רבנו?" והאמת שיש המון תירוצים, והמפורסם שבהם הוא עניין מסירות הנפש של משה רבנו, שביקש מהקב"ה "מְחֵניִ נא מִסִּפְרְךָ" כדי שימחל לעוון העם אחרי חטא העגל.

הטבע האנושי המשונה הזה חלחל גם ביחס לגדול מנהיגי ישראל. פעמים רבות העם לא העריך את מנהיגו: לא פעם הם התלוננו עליו, קיטרו, תבעו הנהגה אחרת. אבל לפתע, דווקא כשמשה רבנו חסר, פתאום מבינים שאי אפשר בלעדיו.

הנטייה הזאת פשתה בכל תחומי החיים שלנו, ובכולם כדאי להתאמץ לשנות זאת. אבל ישנו תחום אחד שכדאי להילחם ביתר שאת כדי למנוע מהדפוס הזה להגיע גם אליו - חינוך הילדים שלנו, הנשמות היקרות שבורא עולם הפקיד בידיים שלנו:

קובי למד בישיבה בירושלים. בתקופה האחרונה הוא הרגיש שקשה לו להתפלל, קשה לו ללמוד. הוא רצה לשתף את הוריו, אבל הוא כל הזמן דחה את השיחה שחשב שתהיה קשה.

ערב אחד הוא ביקש לדבר עם אביו. "אבא, אני חייב לשתף אותך במשהו", אמר קובי במבט מושפל לרצפה, כאילו הוא קיווה שאביו לא ישמע בכלל שהוא פנה אליו.

"מה יש אהוב שלי?" שאל אותו אבא, בטון חם שהפיג את המתח שקובי היה שרוי בו.

"קשה לי לשמור מצוות. החלטתי שהשבת הקרובה תהיה השבת האחרונה שאשמור. אם תסכים שאישאר לגור בבית, אני אשמח. אם לא, אני אבין ואעזוב, אני אמצא לעצמי איזו מסגרת או שאולי..."

"קובי, תעצור!" קטע אותו אבא בטון החלטי. "אתה נשאר בבית, לא משנה מה". הוא לא הצליח להסתיר את הדמעה הקטנה שזלגה לו על הלחי. גם קובי לא.

השבת הזאת, "השבת האחרונה" של קובי, הייתה שונה. אבא התפלל כמו שלא התפלל הרבה זמן. אבא שר שירי שבת בהתלהבות, החמיא לכולם, וחייך הרבה לקובי והיה לבבי ואוהב לכל ילדיו.

במוצאי שבת, אבא שם לב שקובי הלך להתפלל ערבית. אחר כך הוא עשה הבדלה. אחר כך הוא שלף שתי פרוסות לחם, הניח ביניהן חתיכת גבינה והכניס לטוסטר. "אפילו סעודה רביעית?" חשב לעצמו אבא, אבל בינתיים שתק. הוא לא ממש הבין מה קורה, והאמת שגם אם הוא חשד שהוא מבין - הוא פחד להרוס.

למחרת קובי קם לתפילה. כשחזר, אסף את החפצים שלו ונסע לישיבה. האבא התקשר לראש הישיבה וגילה שבמשך כל אותו שבוע קובי התפלל את כל התפילות ונמצא כל היום בבית המדרש.

כשהם נפגשו שוב, אבא כבר לא יכול היה להתאפק. "נו מה, קובי, אתה רוצה לדבר?"

"תקשיב אבא", חייך קובי חיוך עצוב, "את כל הדברים שראית - אני עושה כל יום כבר שנים. בכל יום אני קם לתפילה, בכל יום אני לומד תורה. אבל הרגשתי שאתה פשוט לא רואה אותי. הכול היה מובן מאליו בשבילך".

הורים יקרים, בואו נעריך את הילדים שלנו. נריע להם על כל דבר קטן, נעודד, נאהב. שום דבר לא מובן מאליו - לא התפילה, לא הלימוד, לא ההתנהגות הטובה.

צריך ללמוד להעריך בזמן. לא אחרי, לא כשכבר מאוחר. עכשיו.

שבת שלום!