מרגש: יוסי בן 8 רק רצה גלידה, ולימד את כולנו שיעור בערכים

יוסי בן השמונה נכנס לגלידריה. הוא התיישב בשקט ליד אחד השולחנות, וחיכה בסבלנות. אחרי כמה רגעים ניגשה אליו המלצרית.

היא אחרי משמרת של שמונה שעות, עייפה, כבר מדמיינת את הבית, את הספה, את השקט.
"מה להביא לך?", היא שואלת בטון עייף.

יוסי מרים אליה עיניים גדולות ושואל בתמימות של ילד: "כמה עולה גלידה?"

"17 שקל", היא עונה וזורקת על השולחן את התפריט, כמי שמניחה לפני הילד הקטן רמז די עבה של "אל תציק לי עם שאלות כאלה".

"רגע", עוצר אותה יוסי, ומוציא מכיסו חופן מטבעות. הוא מניח אותם על השולחן ומתחיל לספור. "אחת… שתיים… שלוש…" שלושים שניות עוברות.

"ילד!" קוראת המלצרית, "מה נסגר איתך? יש לי עוד מלא לקוחות, אני עוד צריכה לשטוף את המטבח, יאללה!"

הילד מרים ראש ושואל: "יש גלידה יותר זולה?"

"כן. יש גלידה קטנה ב־13 שקל". יוסי מתחיל לספור שוב את המטבעות שבידו, לאט ובריכוז.

"אז תביאי לי בבקשה את הקטנה", הוא אומר סוף סוף.

"סבבה", היא מסתובבת מהר, הולכת, מכינה, חוזרת, מניחה לו את הגלידה בתנועה מהירה. בלי חיוך ובלי לומר אף מילה.

"תודה", אומר יוסי, משאיר את הכסף על השולחן, ויוצא.

כמה דקות אחרי, המלצרית ניגשת לקחת את הכסף. לפתע היא נעצרת, מביטה בשולחן… ומתחילה לבכות.

עובדת אחרת רואה אותה ונבהלת: "מה יש לך? למה את בוכה?"

והיא עונה, בקול חנוק: "לפני כמה דקות היה פה איזה ילד שביקש גלידה. הוא שאל אם יש משהו יותר זול. ראיתי אותו סופר פרוטות… וחשבתי לעצמי: מה הוא רוצה ממני זה? אם אין לך כסף, אל תיכנס. יש לי לקוחות, יש לי עבודה, אני לא פה כדי להתעסק עם ילד שסופר מטבעות.

אבל עכשיו באתי לקחת את הכסף… וראיתי שתי ערמות. אחת של 13 שקלים - עבור הגלידה. ושנייה של 4 שקלים - טיפ. היה לו כסף לגלידה גדולה, אבל הוא בחר בקטנה כי הוא רצה להשאיר לי טיפ!"

חברים, כמה פעמים אנחנו רואים מצב אחד, ומפרשים אותו לגמרי אחרת? כמה פעמים אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים מה קורה פה, ואחר כך מתברר שטעינו לגמרי?

לא בכדי אמרו חכמינו: "והוי דן את כל האדם לכף זכות"!