ז׳ באדר: זה מה שהפך את משה רבנו למנהיג כל הדורות

משה רבנו הוא הדמות המנהיגותית הנשגבת ביותר בתולדות האומה היהודית מאז ומעולם. כפי שחכמינו זכרונם לברכה מציינים כי ממשה ועד משה לא קם כמשה הרי שהוא מייצג את שיא השלמות האנושית והרוחנית. אך שאלה מעניינת עולה כאשר אנו מתבוננים בראשית דרכו: מה היה הרגע המכונן שבו הוחלט כי דווקא הוא האיש המתאים ביותר להוביל את עם ישראל אל הגאולה?

התשובה לכך טמונה בסיפור המובא במדרש על אודות התקופה שבה משה רעה את צאנו של יתרו חותנו. באחד הימים גילה משה כי טלה קטן אחד נעלם מן העדר. משה לא פטר את העניין כזניח ולא הניח לטלה לנפשו אלא יצא בעקבותיו למסע חיפוש במדבר. לאחר זמן מה הוא מצא את הטלה כשהוא עומד ליד בריכת מים ושותה לרוויה.

באותו הרגע משה רבנו לא כעס ולא השתמש בכוח כדי להחזירו. הוא הבין שהטלה לא ברח מתוך מרדנות אלא מתוך צמא ועייפות. משה המתין לו בסבלנות עד שיסיים לשתות ולאחר מכן הרים אותו על כתפיו ברחמים גדולים והשיבו אל שאר הצאן. הקדוש ברוך הוא ראה את גילוי הרגישות המופלא הזה ואמר כי מי שמפגין חמלה כה עמוקה כלפי בעל חיים קטן ויחיד ראוי להנהיג את עם ישראל כולו.

השיעור החינוכי של הרבי מלובביץ'

הרבי מלובביץ' לוקח את המופת הזה של משה רבנו ומעניק לו משמעות אקטואלית ובוערת עבור כל הורה ומחנך בדורנו. לעיתים אנו נתקלים בילד שאינו הולך בתלם המקובל. הוא נראה כמי שמתרחק מהדרך או מהעדר המשפחתי והחברתי. התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו עשויה להיות הקפדה או ניסיון לכפות את הדרך בכוח.

אך משה רבנו מלמד אותנו דרך אחרת לגמרי. עלינו לעקוב אחרי הילד באהבה ולנסות להבין מה חסר לו. אולי הוא צמא למילה טובה? אולי הוא זקוק לתשומת לב ייחודית שאינו מקבל בתוך הכלל? הגישה החינוכית הנכונה היא לזהות את הצורך הפנימי שלו להעניק לו את החום והאהבה להם הוא זקוק ולשאת אותו על הכתפיים חזרה אל הדרך הנכונה.

המפתח להשבת לבם של הילדים אינו טמון בתוכחה או בצעקות אלא בהבנה וברכות. כאשר אנו נוהגים בחמלה ובסבלנות אנו זוכים להיות מעט משה רבנו בעצמנו ולהוביל את יקירינו אל מקום של מבטחים וצמיחה רוחנית.