העימות ההלכתי ששינה את עולם הפסיקה האשכנזי

בשנת ת"ו (1646) יצאו לאור במרחב הפולני־ליטאי שני ספרים שהיו עתידים להפוך לעמודי תווך בלימוד ההלכה האשכנזית: "טורי זהב" לרבי דוד הלוי סגל ו"שפתי כהן" לרבי שבתי הכהן. שני החיבורים, שנכתבו כפירוש והשגה על שולחן ערוך, הפכו עד מהרה לסמכות יסוד בפסיקת הלכה, עד כדי כך שבכל בית מדרש הלומד יורה דעה וחושן משפט קשה לדמיין דף גמרא ללא ט"ז וש"ך בצדדיו.

זמן קצר לאחר הדפסתם החלו שני הגאונים להתכתב ולהשיג זה על דברי זה. הש"ך חיבר את "נקודות הכסף" - השגות על חידושי הט"ז ביורה דעה, ואילו הט"ז כתב תשובות חריפות שכונו "הדף האחרון". המחלוקות ביניהם נוגעות לעיקרי דרכי הפסיקה: משקל דברי הראשונים מול האחרונים, בירור גרסאות והכרעת מנהג, והן מדגימות היטב את עוצמתה של מחלוקת לשם שמים בדורות האחרונים. למרות החריפות בספרים, מערכת היחסים האישית בין השניים נותרה חמה; הש"ך מתאר בהקדמתו כיצד "נעשיתי אכסניה לבעל ה'טורי זהב', והיה אצלי שלושה ימים... עד שנישקני על ראשי ושמח בי כשמחת בית השואבה" - תיאור מרגש של ידידות עמוקה הנמשכת גם בתוך ויכוח למדני עקרוני.

רבי דוד הלוי סגל, הט"ז, נולד בשנת שמ"ו (1586) בלודמיר שבוואהלין, לאביו ר' שמואל הלוי, מחשובי פרנסי הקהילה. בצעירותו למד אצל אחיו הגדול ר' יצחק הלוי ובהמשך נסע לערים הגדולות שבפולין, ובהן קרקוב, שם ייסד בית מדרש והחל להתפרסם כתלמיד חכם בעל שיעור קומה. הוא נשא לאישה את רבקה, בתו של גאון פולין רבי יואל סירקיש בעל ה"בית חדש", ונהיה לתלמידו המובהק ולבן ביתו; לאחר פטירתה נשא לאישה את כלתו של הב"ח, וכך נקשר לבית זה גם בקשרי משפחה וגם בקשרי תורה. לאחר ששימש ברבנות במספר קהילות קטנות, ובהן פוטיליצ'ה שבגליציה, חווה שנים של דוחק ועוני, עד שחותנו פעל למינויו לרב בפוזנא, ומשם התעצמה השפעתו בעולם הרבני.

בשנת ת"א (1641 לערך) הגיע הט"ז לאוסטרוה (אוסטראה) שבאוקראינה, שם הקים ישיבה גדולה שאליה נהרו תלמידים רבים מכל האזור. באוסטרוה כתב את יצירתו המרכזית "טורי זהב" על שולחן ערוך, בעיקר על חלק יורה דעה, ובענוותנותו אף התלבט אם לפרסם את הספר, עד שראשי הקהילה עודדוהו שלא להחביא את חיבורו. ספרו נקרא גם "מגן דוד", ובדורות הבאים הפך יחד עם "מגן אברהם" על אורח חיים לצמד המכונה "מגיני ארץ". בפרעות ת"ח-ת"ט נאלץ לברוח ממקומו, עבר דרך מבצר אוליק שבמוראביה, ולבסוף התיישב בלבוב, שם נבחר בשנת תי"ד (1654) לרבה של העיר, מתפקידיו הרמים בעולם ההלכה בפולין באותה תקופה. בכ"ו בשבט תכ"ז (1667) נפטר הט"ז והוא בן 81, לאחר שהותיר אחריו מסורת פסיקה שהשפעתה ניכרת עד ימינו.

רבי שבתי בן מאיר הכהן, הש"ך, נולד בשנת שפ"ב (1622) ככל הנראה בווילנא או בסביבתה, במרחב הפולני־ליטאי. הוא גדל בסביבה של תורה ומסורת, למד אצל גדולי הדור בפולין ובמערב אירופה, ובצעירותו כבר נודע בכישרונו החריף ובכוחו לנתח מקורות הלכתיים לעומק. הוא נשא לאישה את מרת לינטה לאה, נכדת הרמ"א - רבי משה איסרליש - ובכך השתלב בשושלת הפסיקה האשכנזית שממנה יצא גם שולחן ערוך הרמ"א עצמו. הש"ך התיישב בווילנא, ובהיותו בן 24 בלבד הדפיס בקרקוב את ספרו "שפתי כהן" על יורה דעה, ספר שזכה מיד למעמד של חיבור יסוד. מאוחר יותר חיבר גם "שפתי כהן" על חושן משפט, וכן חיבורים נוספים בהלכה ובקבלה, אך שמו נקשר בעיקר לפירושו על השולחן ערוך.

פרעות ת"ח-ת"ט וגלי האימה שבאו בעקבותיהן לא פסחו גם על הש"ך. הוא נמלט ממקום למקום, עבר דרך פראג, ולבסוף כיהן כרב בערים דרעזין והאלישוי (האלישוי) שבחבל מוראביה בצ'כיה של ימינו. חייו היו קצרים ומלאי טלטלות, אך בתוך שנים מועטות זכה להתפרסם כפוסק מומחה ומורה הוראה לכל תפוצות ישראל, שלא נרתע מלחלוק גם על ראשונים וגם על גדולי זמנו כאשר סבר שהאמת ההלכתית מחייבת זאת. בא' באדר תכ"ג (1663) נפטר הש"ך בעיר האלעשוי, והוא בן כ־41 בלבד, כשהוא מניח אחריו חיבורים שהפכו מאז חלק בלתי נפרד מלימוד ההלכה האשכנזית.

המפגש בין שני הענקים הללו - הט"ז, רב הקהילות בפולין ובאוקראינה, והש"ך, הפוסק הצעיר מווילנא - יצר דיאלוג הלכתי שמלווה את בית המדרש האשכנזי עד היום. מצד אחד, מחלוקות חריפות, השגות הדדיות ודיונים סוערים על כל שורה בשולחן ערוך; מצד שני, ידידות עמוקה והערכה הדדית, עד שתיאור הנשיקה על הראש והשמחה "כשמחת בית השואבה" הפך לסמל למחלוקת לשם שמים שאינה פוגעת בכבודו של הזולת. מאות שנים לאחר פטירתם ממשיכים הט"ז והש"ך להנחות פוסקים, דיינים ותלמידי חכמים, וכל מי שפותח את יורה דעה יודע שעולם הפסיקה האשכנזי בנוי במידה רבה על יסודות שטבעו שני הגאונים הללו.