רבי שלום משאש: מן הסמטאות של מקנס לרב הראשי של ירושלים

בבוקר קר של כ״ב בשבט ה׳תרס״ט, בעיר מקנס שבמרוקו, נולד ילד קטן לבית משפחת משאש, שלא שיער שיום אחד יחתום את תשובותיו בתואר ״רבה הראשי של ירושלים״. כבר בילדותו ליווה אותו אביו באשמורת הבוקר לתפילות ולתיקון חצות, והילד הקטן עמד לצידו בעיניים פקוחות, סופג את ניגוני הסליחות והפסוקים בדמעות. היה בו משהו שקט אבל נחוש, ומי שהביט בו הבין שמדובר בנשמה שנועדה לגדולות.

כבר בגיל שלוש עשרה החל לשמש כחזן במקום אביו, וקולו הצעיר מילא את בית הכנסת בניגוני שבת וחג. זמן קצר לאחר מכן נכנס לישיבתו של הגאון רבי יצחק סבאג, ושם התגלה עומק כשרונו. הוא למד בשקידה כל כך גדולה עד שלא הצליח להירדם בלילות, עסוק בחידושי תורה עד שהרופאים ניסו לתת לו תרופות שינה. אפילו זה לא הועיל, עד שנאלצו להעסיקו מעט בעבודה פיזית כדי שיוכל לעצום עין. התורה הייתה עבורו לא מקצוע ולא תפקיד, אלא תשוקה שבערה בו ללא הרף.​

בהקדמה לספרו ״מזרח שמש״ כתב על עצמו משפט שנעשה לסמל דרכו: כל ימי נעוריו לא ידע צורת מטבע, וכל כסף תועפות נחשב בעיניו כאין מול חשק לימוד התורה. הוא ביקש מהקב״ה שלא יעשיר אותו בממון, כדי שלא יתבטל מלימוד. כאשר היצר ניסה ללחוש לו שהוא בעל משפחה וצריך לדאוג לעתידו, דחה אותו באמירה: עדיף להיות ״חכם עני״ מאשר ״המוני עשיר״. זה היה הקו שילווה אותו כל חייו: אהבת תורה בלי פשרות, גם במחיר חיים פשוטים.​

את כישרונו הרב לא שמר לעצמו. תחילה שימש כמחנך בתלמוד תורה במקנס, אך מהר מאוד התברר שהוא נועד ליותר מכיתה אחת. הוא מונה למנהל הרוחני של קריית החינוך בעיר, ובזכות מרצו ועוצמת ההנהגה שלו, המקום פרח ושגשג. בתלמוד תורה למדו ילדים מגיל ארבע ועד גיל שמונה עשרה, ובמחזור אחד הגיע מספר התלמידים ליותר מאלפיים. לא הייתה זו רק מערכת חינוך, אלא חממה של תורה, יראת שמים ומידות, שהכינה דור שלם לחיים יהודיים איתנים.

בגיל שלושים וארבע החליט להקים ישיבה, כדי להעמיק את לימוד התורה ולגדל תלמידי חכמים. ישיבת ״כתר תורה״ במקנס נולדה מתוך החלום הזה, והרב משאש יצק לתוך תלמידיו תורה, הלכה, מוסר והשקפה. באותה תקופה כבר התפרסם כפוסק גדול, ורבנים מבתי דין שונים פנו אליו בנושאים מורכבים של חושן משפט. אך לצד כל זאת, הוא נשאר אותו תלמיד חכם צנוע, שעיניו מבריקות משמחה כשהוא מגלה חידוש בסוגיה.

עם השנים נקרא לשאת באחריות כבדה עוד יותר. לאחר פטירת הראב״ד בקזבלנקה, התחננו אליו רבני העיר והקהילה שיקבל עליו את עול הדיינות. תחילה היסס, כי התקשה לעזוב את עבודתו החינוכית במקנס, אך בסופו של דבר נענה לקריאה. בקזבלנקה לא היה רק דיין; הוא הפך לדמות מפתח ביחסי הדת והמדינה. המלך עצמו העניק לו תליון ותעודה רשמית, כסמל לכך שגם משפט שיפסוק בענייני גויים יתקבל בבתי הדין של הממלכה. הוא פיקח אישית על מערכת הכשרות, קבע כללים ברורים, ודאג שלא לתת תעודת כשרות לפני בדיקת יושרם של בעלי העסקים.

ואז הגיע הפרק האחרון והמרגש במסע חייו: העלייה לארץ ישראל. בסוף שנות השבעים נקרא הרב שלום משאש לכהן כרבה הראשי וראב״ד ירושלים. כשהגיע לארץ, התפלל שיזכה לענות לשואלים בארץ כפי שענה במרוקו. ואכן, במהלך כחצי יובל שנים השיב אלפי תשובות והפך לסמל של פסיקה ספרדית בהירה, אוהבת ישראל ומתונה, הנושאת עמה ריח של מסורת מרוקו ומבט רחב על כלל ישראל.

בביתו בירושלים, כמו במרוקו, הדלת הייתה פתוחה תמיד. אנשים מכל החוגים והעדות הגיעו אליו - תלמידי חכמים ואנשים פשוטים, אברכים ונשים קשות יום. הוא קיבלם במאור פנים, האזין בסבלנות לכל סיפור, והאיר לכל אחד מילה טובה או עצה מעשית. תלמידיו סיפרו שכאשר נתקל בקושיה הלכתית קשה, היה משהה את העניין, מתפלל ובוכה לפני ה׳ שיגלה לו את האמת, ורק אחר כך חוזר לגמרא ולפוסקים. בשביל הרב שלום משאש, פסיקה לא הייתה רק מחשבה חדה, אלא גם לב רועד מיראת שמים.​

סיפורו של הרב שלום משאש הוא סיפור של עליה בדרגות: מילד קטן שנמשך לתפילות באשמורת הבוקר, דרך מחנך ורב במקנס, דיין ורב ראשי של מרוקו, ועד לכהונה כרבה הראשי של ירושלים. זהו מסלול חיים שמוכיח כיצד מסירות מוחלטת לתורה, יחד עם אהבת ישראל ופשטות של אמת, יכולים להוביל ממרוקו הרחוקה אל לב העולם היהודי. עבור קורא בן זמננו, דמותו קוראת לחיות חיים של אחריות ציבורית בלי לוותר על עומק תורה, ולהאמין שגם מן הסמטאות הצנועות ביותר יכולה לצמוח הנהגה שמאירה לירושלים כולה.