הרב אייל אונגר: המשמעות הנסתרת לאיסור בשר וחלב על פי הקבלה

פרשת משפטים מניחה לפנינו את אחד היסודות המוכרים ביותר בבית היהודי: האיסור לבשל גדי בחלב אמו. התורה לא מסתפקת באזכור אחד, אלא חוזרת על הציווי הזה שלוש פעמים ברחבי חמישה חומשי תורה. פעם בפרשת משפטים, פעם בפרשת כי תשא ופעם בפרשת ראה. חז"ל מלמדים אותנו שהחזרה המשולשת הזו לא הגיעה לחינם, היא נועדה להרחיב את גבולות המצווה: איסור אחד על עצם הבישול, איסור שני על האכילה, ואיסור שלישי על ההנאה מהתערובת הזו.

אך מעבר להלכות היבשות של המטבח והפרדת הכלים, טמון כאן עומק רוחני שמטלטל את תפיסת עולמנו. בסרטון המרתק של הרב אייל אונגר, הוא צולל אל תוך פנימיות התורה ומגלה לנו שהמאבק בין השניצל לכוס החלב הוא למעשה השתקפות של מאבק קדום הרבה יותר, מאבק שמתחולל בתוך הנפש שלנו ובין הכוחות המנהיגים את העולם.

המפגש בין החסד לגבורה

על פי תורת הקבלה, כפי שמסביר רבי מנחם רקנאטי, המציאות כולה מורכבת מצבעים רוחניים. החלב מייצג את החסד, את הלובן הטהור, את הנתינה האינסופית שאינה יודעת גבולות. לעומתו, הבשר מייצג את הגבורה, את הצבע האדום, את הדין ואת היכולת להציב גבולות ולצמצם. כאשר התורה אוסרת עלינו לערבב בשר בחלב כאן למטה, בעולם הזה, היא למעשה מזהירה אותנו מפני ערבוב לא נכון של הכוחות הללו בשמיים.

ההלכה קובעת כי עלינו להמתין שש שעות לאחר אכילת בשר לפני שנצרוך חלב. מדוע דווקא שש שעות? מלבד הטעם המעשי של תהליך העיכול, יש כאן עיקרון רוחני עמוק. במושגי ההלכה, הכלל הוא "תתאה גבר", כלומר הכוח התחתון הוא זה שמשפיע. הבשר, שנחשב לכוח הדין והגבורה, "נוחת" בבטנו של האדם והופך להיות הבסיס התחתון. כדי שלא ייווצר מצב שבו הדין בולע את החסד, עלינו להמתין עד שהבשר יתעכל לחלוטין. אם לא נשמור על ההפרדה הזו, אנו מסתכנים בכך שגם הטוב והחסד שנזכה להם בחיינו ייבלעו בתוך מידת הדין ויעברו בחינה מחמירה מדי.

האם אתה ראוי להחזיק בשפע?

נקודה מופלאה שמעלה הרב אונגר נוגעת לשאלת הראויות. לעיתים אדם מקבל שפע בחייו, הצלחה כלכלית, נחת מהילדים או בריאות טובה, והוא בטוח שזהו סוף התהליך. הוא אומר לעצמו: "אם קיבלתי, כנראה שאני ראוי". אך האמת היא שהקבלה היא רק תחילתו של המבחן.

לאחר שהחסד (החלב) הגיע אל האדם, מתחילה בחינה שקטה ועמוקה יותר: מה הוא עושה עם מה שקיבל? האם הוא משתמש בשפע מתוך גאווה ותחושת זכאות, או מתוך ענווה והכרה בטוב? ברגע שבו החסד פוגש את המציאות היומיומית (הבשר), נבדקת היכולת של האדם "להחזיק" את השפע. אם הכלי אינו ראוי, השפע עלול לחמוק ממנו. זה לא עונש חיצוני שנוחת מהשמיים, אלא תוצאה פנימית של אובדן הכלי הרוחני שיכול להכיל את המתנה.

הצלם והשליטה בטבע

התורה מספרת לנו שהאדם נברא בצלם אלוקים. הצלם הזה הוא הלבוש הרוחני של הנשמה, והוא המקור לכוחו של האדם לשלוט בבריאה כולה. כשהאדם מתנהג בשלמות ומתעלה מעל יצריו, כל בעלי החיים יראים ממנו. זהו הסוד שמאחורי סיפורי המופת על יוסף הצדיק בבור הנחשים, דניאל בגוב האריות או אור החיים הקדוש שלא נפגעו מהחיות הטורפות. החיות לא ראו מולן בשר לאכילה, הן ראו את "פני אדם" העליון, דמות רוחנית שמעוררת יראה והערצה.

אולם, כאשר האדם חוטא ומטשטש את הגבולות הרוחניים שלו, הצלם שלו משתנה. הזוהר בפרשת משפטים מגלה גילוי מצמרר: מי שאוכל בשר בחלב או מבשלם יחד, מאבד את צלם האלוקים שלו. בעיניהם של הכוחות הרוחניים המזיקים, ובעיניהן של החיות, הוא כבר לא נראה כמו אדם, אלא מקבל צורה של גדי. במצב כזה, הטבע כבר לא ירא ממנו, והוא הופך להיות חשוף לפגיעות.

שיעור בהיסטוריה: דניאל מול נבוכדנצאר

המאבק הזה מקבל ביטוי מוחשי בסיפורו של דניאל בבבל. נבוכדנצאר המלך, שהיה רגיל לאכול בשר וחלב יחד (כפי שמופיע בזוהר על המושג "פת בג המלך", בג ראשי תיבות של בשר וגבינה), רצה לטשטש את זהותם של ילדי ישראל. הוא ניסה להאכילם ממאכליו כדי לפגוע בצלם היהודי שלהם.

דניאל וחבריו הבינו את הסכנה הרוחנית והתעקשו לאכול רק זרעונים. הממונה הבבלי חשש שמראם יורע והוא ייענש, אך דניאל הבטיח לו שהמראה שלהם לא רק שלא יפגע, אלא ישתפר. ואכן, לאחר עשרה ימים, דניאל וחבריו נראו טוב יותר מכל שאר הילדים שאכלו ממאכלי המלך. כיוון שהם שמרו על טהרת המאכלים ולא פגעו בצלם האלוקים שלהם, האור הרוחני שלהם קרן החוצה. זו הסיבה שגם מאוחר יותר, כשהשליכו את דניאל לגוב האריות, האריות פשוט פחדו להתקרב אליו. הם זיהו את האדם שבו.

האיזון בנפש: לא רק להיות "טוב", אלא להיות "מסודר"

לסיום, הרב אונגר לוקח את כל התובנות הללו אל עבודת הנפש היומיומית של כל אחד מאיתנו. המאבק בין בשר לחלב הוא למעשה הצורך למצוא איזון בין שני כוחות מנוגדים: הנתינה והגבול.

אדם שרק נותן ללא גבול, בסופו של דבר נמחק ומאבד את עצמו. אדם שרק מציב גבולות ומתבצר בהם, מאבד את הקשר עם הסובבים אותו. החכמה היהודית היא לדעת מתי להיות חלב ומתי להיות בשר. מתי נכון לוותר ומתי נכון לעמוד על שלך. בגרות רוחנית נמדדת ביכולת לשלב בין השניים בצורה מדויקת, בהתאם לרגע ולמציאות.

עבודת השם איננה רק הניסיון להיות "יותר טוב" במובן המופשט של המילה. לפעמים, היא פשוט הניסיון להיות יותר מסודר. להשליט סדר במידות, לתת לכל תכונה את המקום הנכון שלה, ולא לאפשר לבלבול הפנימי לנהל אותנו. כשכל מידה יודעת את מקומה, כשהחסד לא חונק את הדין והדין לא מבטל את הרחמים, האדם הופך לכלי ראוי לשכינה, ושומר על הצלם המיוחד שניתן לו כמתנה מהבורא.