"הוא עזב את העגלה ופשוט נמלט מהסופר"

אלעד עמד בתור בסופר. לפניו עמד אדם עם עגלה מלאה בהמון מוצרים.
פתאום הוא ראה שהאיש שלפניו מחליט לעשות אחורה־פנה, לפזר את הפריטים שלו חזרה במדפים, ולצאת מהסופר.

אלעד לא הבין: אחרי כל כך הרבה זמן בתור הוא מחליט לצאת?
"בטח אין לו כסף", חשב לעצמו.

הוא מחליט להניח את הפריטים שלו בצד, ולרוץ אחרי אותו האיש.
"סליחה!" הוא קורא לו מרחוק.
"סלח לי אדוני!" אלעד הצליח להגיע אליו בקושי, כולו מתנשף.

"סליחה..." עצר אותו.
"מה קרה? למה יצאת? זה עניין כלכלי? תן לי לעזור! אני אעשה את זה בשמחה. אף אחד לא יידע, באמת ש..."

"לא לא, זה לא עניין כלכלי", קטע היהודי את שטף הדיבור.
"הכול באמת בסדר, אל תדאג. תחזור לקניות שלך", חייך היהודי בלבביות.

"אז מה קרה אם אפשר לשאול", הסתקרן אלעד.
"למה נטשת את התור ככה פתאום אחרי שחיכית כל כך הרבה זמן?"

היהודי התחיל להסביר:
"תראה, אני לא יודע אם שמת לב - אבל העגלה שלי הייתה מלאה בעיקר במוצרים של תינוקות - מטרנה, טיטולים, מוצץ חדש לילד. עמדתי בתור, וברגע האחרון החליפו קופאית. ואז ראיתי מי התיישבה מאחורי הקופה".

"מי זו הייתה?" תהה אלעד בסקרנות אופיינית רק למי שכבר נשאב עמוק אל תוך הסיפור.

"השכנה שלי. הם נשואים כבר 15 שנה, ועדיין אין לה ילדים. היא מכירה אותי ויודעת שרק לפני שנה התחתנתי. עכשיו היא תראה אותי עם מטרנה? לא יודע... לא רציתי שיכאב לה, אז פשוט השארתי את העגלה ואני אקפוץ פה לסופר השני. כולה דקה נסיעה".

אלעד עמד מול היהודי ההוא והרגיש איך משהו בתוכו מתהפך.
הוא חשב על כל הפעמים שהוא עצמו לא חשב פעמיים. על כל המקומות שבהם הוא לא שם לב למישהו אחר.
ועכשיו ניצב מולו אדם שוויתר על הנוחות שלו רק כי "אולי" מישהו אחר ייפגע.

תחשבו על זה רגע. כמה קל היה לאותו יהודי להגיד לעצמו:
"נו באמת, מה אני צריך לחשבן עכשיו לכל העולם?"
אבל הוא לא אמר.

בשביל "אולי" אחד הוא הקריב את הזמן שלו, את כל הטרחה, והלך למקום אחר.
זה הלב של עם ישראל.